טור אישי - מהנדס ישראל דוד על הפרידה מצבי המלי ז"ל

כחבר קרוב הוא היה חלק מהאבולוציה המקצועית שלי לאורך עשרות שנים - מהנדס מוכשר מאין כמוהו, מורה דרך, מחנך הדורות הבאים, איש מדהים בעל כריזמה אינסופית, טוב לב. הייתה לו חוכמת חיים, שמחת חיים וכמובן בעל טעם משובח וחוש אסתטי. הוא היה איש תרבות ואיש משפחה למופת ועוד.

לאחר ההלוויה נשארנו רבים ממלוויו וסירבנו ללכת הביתה. כאילו אין אנו מעכלים שזה נגמר.

את צבי הכרתי לפני כ-48 שנה, כשהייתי נער בגיל 14 בבית הספר התיכון ״אורט טכניקום״ גבעתיים. הוא למד במחזור שנה אחת מתחתי. מאז הלכו דרכנו במקביל וביחד. צבי סיים את הלימודים כהנדסאי בניין ואני כהנדסאי אדריכלות.

לאחר השירות הצבאי נפגשנו שוב בטכניון, הפעם בפקולטה להנדסה אזרחית כאשר אני כבר בשנת הלימודים הראשונה. היה לי הכבוד להיות המתרגל שלו בקורס חוזק מבנים של פרופ' זסלבסקי ז"ל האגדי.

נפגשנו שוב בשנת 1984 כשהצטרפתי למשרדו של מהנדס שמעיה בן אברהם ז"ל. אני זוכר כיצד מהיום הראשון הוא קיבל את פניי באהבה, חנך אותי ועזר לי להיקלט במשרד שהיה משרד תכנון הנדסי מוביל ומתקדם בימים ההם. הוא וזיוה ז”ל, שותפתו בהמשך הדרך, עבדו בחדר הסמוך לחדר שהוקצה לי. במהלך עבודתנו בתקופה ההיא, נפגשו משפחותינו ולא אשכח את ארוחות הערב שנערכו אצלו בבית עם גבינות מיוחדות שהביאו לו במיוחד מחו"ל ועריכת השולחן המדהימה של אשתו המקסימה מיכל עם כלי חרסינה מהודרים שהובאו מאנגליה.

בשנת 1990 עזבתי את משרדו של שמעיה בן אברהם ז"ל ופתחתי יחד עם רעייתי, שותפתי, יעל, את המשרד שאנחנו עובדים בו יחד עד היום. צבי עזב את משרד בן אברהם שנה אחריי ופתח משרד הנדסי עצמאי משלו, בשותפות עם זיוה ז”ל.

מערכת היחסים בינינו הייתה מעולה. כשנפגשנו בנסיבות משותפות נדבקנו האחד לשני באופן בלתי נשלט, כאילו מגנט חזק מושך ומחבר בינינו. נסענו יחד עם מיכל ויעל לטיולים וכנסים מקצועיים בלונדון ובאוסטרליה והיינו ביחסים חבריים ומקצועיים.

בשנת 2003, כשמצבה הכלכלי של המדינה היה בכי רע וכך גם מצבם הכלכלי של המשרדים שלנו, נועדנו ודנו באפשרות להקים משרד הנדסי משותף כדי להקטין את התחרות הנוראית שהייתה בימים ההם, שלא אפשרה לנו להתקיים.

יצירות מופת הנדסיות

כשנוסד איגוד המהנדסים לבנייה ולתשתיות בשנת 1997 נקרא צבי המלי לדגל ופעל בהתנדבות ללא לאות יחד עם שאר המייסדים לשיפור מעמד המהנדסים האזרחיים

צבי היה למעשה בין מקימיו של האיגוד והיה אחד מהיסודות היציבים של תא קונסטרוקציה. הוא כיהן באיגוד שתי תקופות כיו"ר תא קונסטרוקציה, הוביל את מסמך האיגוד בנושא שיטת הפל-קל, והיה מעורב בכל נושא מקצועי שנדון באיגוד. רק בחודש מאי השנה עוד ניהל ביד רמה כיו"ר את הכנס החמישי למבנים וגשרים  

שערך האיגוד, שהיה אחד הכנסים המקצועיים המוצלחים ביותר שידעתי. הוא נאם בו את נאום הפתיחה המרשים והנוקב.

במשרדו עסק בתכנון קונסטרוקציות במגוון רחב של פרויקטים גדולים וחשובים בהצלחה רבה. מבחינתי, צבי היה המהנדס האולטימטיבי, שלא מייצרים יותר שכמותו. הוא היה מסוגל לקחת פרויקט בעייתי, לפרוס את תוכניותיו על השולחן, לסקור אותן ותוך זמן קצר למצוא את הפתרונות לבעיות, להציגם אותו בצורה מקצועית ויצירתית, לבצע את החישוב הסטטי בעצמו תוך צלילה עד לרמת פרט החיבור.

השרטוטים הידניים שלו היו יצירת מופת הנדסית. הוא התחבר רגשיתל קונסטרוקציית המבנה ששרטט על הנייר והתחבר אליה בכל אבריו באהבה אינסופית כמו מאהב צעיר ונלהב.

אין כמעט פרויקט בנייה גדול או קטן שבוצע במדינה במהלך 25 השנים האחרונות, ששמו של צבי המלי לא עלה בו בקונסטלציה זו או אחרת.

אין ספק, שהוא היה אייקון הנדסי בידע שלו, ביכולתו לפתור בעיות הנדסיות ובעיקר בנועם הליכותיו ובכריזמה האינסופית שלו שכבשה את לב כל מי שבא עימו במגע.

צבי היה אוטודידקט שלמד הרבה בכוחות עצמו והתפתח מקצועית כך ששלט בחומר בצורה מוחלטת. הוא הגיע מבית דתי מאוד, שקיבל את השראתו מהמקורות הכי עמוקים של העם היהודי. אנחנו שנינו תוצרי העלייה של שנות ה-60׳ מרומניה. הוא עלה לארץ מטימישוארה שבמערב רומניה ואני מהבירה בוקרשט שבמזרחה.

בשנים האחרונות שילב צבי המלי את בתו הבכורה מאיה - מהנדסת מוכשרת בפני עצמה - במשרד ויחד הם הובילו אותו להישגים מקצועיים משמעותיים. אין לי ספק, שזרעם שזרע יבשילו וימשיכו את דרכו האישית והמקצועית. אני סמוך ובטוח שמאיה תדע להוביל את המשרד שהקים אביה למקומות חדשים תוך התבססות על מורשתו של צבי.

לבקשתו האחרונה נפרדנו ממנו בבית העלמין, כל בני משפחתו, חבריו ואוהביו, בבית העלמין בשירים של יהודה עמיחי ובמנגינות שאהב. אבל בראשי עולה לסיים את דברי הפרידה שלי ממנו דווקא בשיר שכתבה המשוררת הלאומית נעמי שמר בשנת 1966. ואני שולח אותו אל צבי למקום שהלך אליו.

אנחנו מאותו הכפר

מילים ולחן: נעמי שמר

אנחנו שנינו מאותו הכפר
אותה קומה, אותה בלורית שיער
אותו חיתוך דיבור מה יש לומר
הן אנחנו מאותו הכפר

אנחנו שנינו מאותו הכפר
שדה ירוק חצינו עד צוואר
בערב שבנו יחד לכיכר
כי אנחנו מאותו הכפר

ובלילות שישיכשרוח חרישי
בצמרות שחורות עובר
אז אני אותך זוכר

תמיד בפרדסים ובשדרות
אהבנו את אותן הנערות
אבל תמיד אמרנו - אין דבר
זה הכל נשאר בתוך הכפר

ברחנו אל אותם המקומות
לחמנו בשלוש המלחמות
זחלנו על קוצים ועל דרדר
אבל שבנו יחד אל הכפר

ובלילות שישי...

אני זוכר בקרב שלא נגמר
פתאום ראיתי איך אתה נשבר
וכשעלה השחר מן ההר
אז אותך הבאתי אל הכפר

אתה רואה - אנחנו כאן בכפר
כמעט הכל נשאר אותו הדבר
בתוך שדה ירוק אני עובר
ואתה מעבר לגדר