מלח הארץ: בלוקים לבנייה מהמקום הנמוך בעולם

לפני מספר שנים הבינה המדינה שיש בעיה עם ים המלח - יש בו יותר מדי מלח שולחן (נתרן כלוריד), ואין לה מה לעשות איתו. אז היא פנתה לציבור בבקשה לעזרה

האזור הדרומי של ים המלח מחולק לבריכות אידוי המאפשרות הפקה פשוטה יותר של אשלג ומגנזיום, אבל אחרי כריית המינרלים הללו נותר מלח, ומדי שנה מצטברים כ-20 מיליון טון (!) ממנו. הבעיה שנוצרת בעקבות כך היא אפילו מפתיעה יותר. בעוד שכולנו מבכים את ירידת המפלס של ים המלח לאורך העשורים האחרונים, התופעה הזו נכונה לצפון הימה הנמוכה בעולם. בדרום ים המלח, עודפי המלח דווקא גורמים לעליית המפלס, שמעמידה בסכנת הצפה את בתי המלון באזור.

ים המלח עבר שינוי מאוד גדול בחמישים השנה האחרונות. בחלק הצפוני מפלס המים הולך ויורד בגלל שפחות מים נכנסים, ובנוסף מוזרמים מהחלק הצפוני מים לבריכות האידוי הגדולות בחלק הדרומי. שני האפקטים העיקריים לתופעה: בחלק הצפוני - ירידה במפלס והיווצרות בולענים. בחלק הדרומי – עלייה במפלס המים בקצב של 10-20 ס"מ בשנה.

מלונות ים המלח בסכנת הצפה (צילום: Inbarkav)

בולענים באזור עין גדי (צילום: Giladtop)

הפתרון לחלק הצפוני מוכר – תעלת הימים, אם כי הפרויקט הזה תקוע ולא ברור אם נראה קודם תעלת ימים או רכבת קליע לאילת. בהסכם של המדינה מול כימיקלים ישראל התחייבה החברה שהמפלס לא יעלה על גובה מסוים, וזאת תוך השקעה של מיליארדים וללא תמורה. בפועל המלח מועבר אל החוף באמצעות רפסודות ענקיות ומצטבר על הקרקע.

השאלה המתבקשת היא – למה לא להפיק מהמלח הזה מלח שולחן למאכל? התשובה - המלח של ים המלח מכיל גם שאריות של מלחים אחרים שהופכים את טעמו מר, אבל מעבר לכך חשוב להבין שיש עודף עצום של מלח, מעל ומעבר לכמויות המלח שאנחנו צורכים במזון.

פרופ' דניאל מנדלר (צילום: אוסף פרטי)

למה דווקא בלוקים לענף הבנייה?

לפני 8 שנים פרסם משרד הפנים פנייה לציבור ובו ביקש רעיונות – מה לעשות עם כל המלח הזה? פרופ' דניאל מנדלר מהמכון לכימיה בפקולטה למתמטיקה ולמדעי הטבע של האוניברסיטה העברית החליט לחפש פתרון לבעיה.

"התחלתי לחשוב איפה משתמשים בכמויות חומר כאלה גדולות והתשובה הייתה - בבנייה. בגדול, אם היום היו מחליטים שאת כל הלבנים בארץ היו עושים ממלח, זה עדיין לא היה פותר את בעיית עודפי המלח שמייצרים המפעלים. וחשוב לזכור שלאורך שנות ציביליזציה רבות נבנו מבנים ממלח."

דני מפנה לשכנים בעמק סיווה שבמערב מצרים, ולשכנים רחוקים יותר במדבר המלח בדרום מערב בוליביה הקרוי סאלאר דה אויוני, שמוכר כמעט לכל מוצ'ילר ישראלי בדרום אמריקה. עמק סיווה הקרוב יותר והמוכר פחות הוא נווה מדבר עשיר במלח, שהמקומיים משתמשים בו לבנייה של דברים רבים, החל מחפצי נוי וכלים קטנים דוגמת פמוטים לנרות וכלה במלון שלם שעשוי כולו מלח.

סאלאר דה אויוני, בוליביה (צילום: Leonardo Rossatti)

דני מציין גם את חדרי המלח שניתן למצוא בארץ ובעולם, המיועדים לטיפול בבעיות כרוניות בדרכי הנשימה. "ברור שמלח הוא טוב לבריאות בשהייה זמנית, אבל האם אפשר לגור בו?" תהה דני, וגיבש רשימת בעד ונגד שימוש במלח כחומר בנייה.

בעד ובעד

מעבר להיותו אנטי-בקטריאלי המלח מהווה חומר בנייה "ירוק", ידידותי לסביבה וניתן למיחזור. הוא אינו רעיל ואינו דליק, וזהו חומר גלם חזק בעל תכונות בידוד גבוהות.

לעומתו, מלט הוא המזהם השני בעולם, שאחראי על פליטה של 8% מהפחמן הדו חמצני, הן כתוצר לוואי של החומר והן בתהליך הייצור שלו. לעומתו, מסביר דני, "תהליך הייצור של בלוק מלח הוא לא כימי אלא פיסיקלי, ולכן יש פה יכולת אידיאלית מבחינת מיחזור פשוט ע"י טחינה של החומר.

מאחר ותהליך הייצור של בלוק מלח נעשה בטמפרטורת החדר והוא תהליך פשוט, נדרשת כמות אנרגיה אפסית לעומת הכנה של בלוק העשוי ממלט.

אחת התכונות החשובות במלח המיועד למאכל הוא המסיסות שלו, מה שהופך אותו לתבלין מושלם בבישול, אבל בעייתי יותר בבנייה. "בהתחלה תכננתי לדחוס את המלח" מספר דני, "ולצפות אותו בחומר עמיד במים. אבל אז גילינו שכבר כאשר אנחנו דוחסים את המלח המסיסות יורדת מאוד, והציפוי רק מגביר את העמידות. היום אנחנו מכינים לבנים בגודל של 5-5-10 סמ"ק וזה מוגבל בגלל גודל וכוח המכבש שיש לנו. אנחנו מקבלים את המלח, טוחנים אותו, מוסיפים 5% תוספים ודוחסים אותו בלחץ גבוה. 

"למלח יש גם תכונה של שאיבת הלחות מהאוויר אבל גם את זה פתרנו. לאחר הטיפול שלנו הופך המלח הידרופובי ועמיד, וכשדוחסים אותו הוא הרבה יותר חזק מבטון. ניתן להכניס לתוכו צבע, לקדוח בו, ולהכניס אלמנטים אומנותיים-תבניתיים מאוד חזקים. ציפוי פנימי בבתי חולים יסייע בהתמודדות עם זיהומים."

אלמנטים עיצוביים-תבניתיים וקידוח בלבני מלח (התמונה באדיבות פרופ' דניאל מנדלר)

בלוקים צבעוניים ממלח (התמונה באדיבות פרופ' דניאל מנדלר)

כמה זה יוצא במלח?

אבל כמו בכל חומר גלם, לא משנה כמה הוא איכותי ומתאים, תמיד מגיע השלב שבו עולה שאלת העלויות. בעבר מלח היה חומר גלם יקר ושימש אפילו סוג של מטבע כאשר הרומאים היו משלמים באמצעותו שכר, ומכאן נגזרה המילה Salary. אבל היום מלח הוא חומר גלם זול תודות לשכיחותו.

"כמות המלח בעולם היא בלתי נדלית" מסביר דני. "בים יש כ-3.5% מלח. 35 גרם על כל ליטר מים ויש מקומות בעולם עם מחצבי מלח מאוד גדולים. בגדול, אם היום היו מחליטים בארץ שאת כל הלבנים עושים ממלח זה עדיין לא היה פותר את בעיית עודפי ה-20 מיליון טון מלח ששוקעים כל שנה בים המלח. גם אין היגיון לסחור ולהסיע מלח ממקום למקום מאחר ולרוב המדינות יש ים, או תעשיות כמו התפלה שמייצרות מלח כתוצר לוואי." אם חשבתם שרק אנחנו נתקענו עם כמויות מלח אדירות שאין מה לעשות איתן חשוב שתכירו את הר קאלי הסמוך לעיירה הרניגן, גרמניה שמגיע לגובה 100 מטרים, ואת הר המלח ליד סוליגורסק, בלרוסיה.

100 מטר של מלח: הר קאלי, גרמניה (צילום: Wolkenkratzer)

מפעל ההתפלה בשפך נחל חדרה (צילום: באדיבות IDE Technologies)

בעיית עודפי מלח מוכרת במקומות נוספים בעולם בהם מי השתייה מופקים בתהליך התפלה של מי ים, שם מפעלי ההתפלה פשוט זורקים בחזרה את המלח לים בניגוד לאמנות בינלאומיות ומשפיעים לרעה על הדגה ועל בעלי החיים באותה סביבה אשר תלויים בים לכלכלתם והזנתם. מכך ניתן ללמוד שלא רק שמחיר המלח הוא זול מאחר וזהו חומר גלם שיש עודפים ממנו בעולם, אלא שלממשלות ישנו תמריץ ברור למצוא לו שימוש בטרם יהפוך לעול סביבתי.

אז מה חסר כדי שנוכל להתחיל לבנות ממלח?

"בעבר קיבלנו כסף ממשרד החדשנות ששימש אותנו במשך שנתיים. כעת, בכוונתנו להקים פיילוט כדי להתקדם לשלב הבא. אנחנו עובדים גם על פרויקט חינוכי בשדה בוקר, שממומן ע"י קק"ל, ועוד שנתיים יהיה לנו מבנה ראשון. "תקינה עדיין לא קיימת ותידרש מאחר ומדובר בחומר חדש לבנייה. בשלב זה אנחנו מנסים לייצר בלוק סטנדרטי שידמה לבלוק בטון על מנת להראות שהוא מסוגל לעמוד בתקנים ללבנים העשויות בטון, זאת בכדי לשכנע חברות. לא ירחק היום ונקים מפעל, יתכן שההתחלה לא תהיה בארץ אלא במדינות בהן יש התעניינות מאוד גדולה וגם עודפי מלח, שכרגע אין מה לעשות בהם. זוהי דוגמא קלאסית לכלכלה מעגלית שבה יעשה שימוש בתוצר לוואי של תהליך להכנה של מוצר אחר. כולם, כולל ים המלח וכדור הארץ, יצאו נשכרים מכך."

נשמע שיותר מאשר יש פה בעיה מהצד הטכני, יש פה בעיה מהצד של השוק. "כפי שאני רואה את זה" אומר דני בהתייחס לכך שחברות הבנייה עדיין לא מתדפקות על דלתו עם הזמנות או תוכניות מימון למו"פ, "יש שתי סיבות עיקריות. אחת – שמרנות בענף הבנייה. להכניס חומר חדש... את הגבס לקח 20-30 שנה עד שהוא נכנס. כמו שאמרה לי פעם סמנ"כלית של חברה מהענף - בנייה זה אפילו לא Low-Tech, זה No-Tech. אם נשווה את זה לכניסה של מכוניות חשמליות - בקליפורניה, ובמדינות נוספות אחריה, יצרו תמריץ כלכלי. שום חברה לא תכנס לפרויקט כזה במטרה להציל את ים המלח או את כדור הארץ, למרות שכולם יודעים שמלט אינו טוב ומזהם את הסביבה. שוחחתי עם עשרות חברות גדולות ויזמים ויכול להיות שנתחיל לעבוד מחוץ למדינה, במדינות המפרץ למשל, שם אין מה לעשות עם עודפי מלח. כרגע הם פשוט קוברים את החול באדמה."

ולמרות שאת כל ההרפתקה בה נמצא פרופ' מנדלר הניע מעין קול קורא של משרד הפנים, לראייתו הבעיה היא שלרגולטור בארץ אין שיניים ולכן אין התקדמות באופק. עד שמשהו יזוז למעלה, הביטוי מלח הארץ יישמר עבור מי שבונה אותה, במקום עבור מה שבונה אותה.  

מלח הארץ (צילום: ערן רזניק)