פרנסי העיר אדיס אבבה שבאתיופיה היו אובדי עצות. אדמת החרסית שעליה בנויה עיר הבירה גרמה להם לכאבי ראש לא קטנים. בשל תכונותיה, מתנפחת הקרקע בכל פעם שיורדים גשמים - ומתכווצת בכל פעם שיש בצורת. התוצאה היא סדקים, שקיעה וחוסר יציבות של מבנים ודרכים. ההון העצום שמושקע בתשתיות הכבישים בעיר המתפתחת יורד שוב ושוב לטמיון, שעה שהכבישים שבים ונסדקים ונהפכים משובשים.

בצר להם הזעיקו קברניטי העיר והמדינה מהנדסים שייעצו להם מה לעשות. הפתרון, כך קבעו אנשי המקצוע, הוא להוציא שכבת אדמה שעומקה בין 70 ס"מ למטר - ולאחר מכן למלא את החלל שנוצר בחומרים אחרים. רק כך, אפשר יהיה לייצב את הקרקע ולסלול כביש שיחזיק מעמד לאורך זמן.

אלא מה? זמן העבודה צפוי להתארך עד מאוד - לכל ק"מ כביש נדרשים לפחות שישה חודשי עבודה. שלא לדבר על המוני המשאיות והכלים המכניים-הנדסיים הכבדים שייאלצו להיכנס ולצאת מהמטרופולין העמוס והצפוף שבו מתגוררים 5 מיליון איש, על פליטות הפחמן הדו-חמצני שנגרמות כתוצאה מהוצאת הקרקע באתר וההובלה שלה, כריית חומר מילוי, ההובלה שלו ומילויו, הנחת שכבות מצע ואספלט - והוצאה של הרבה מאוד כסף. במלים אחרות, הפתרון של המהנדסים היה קטסטרופה ארוכה ויקרה שעומדת לקרות.

היתה זו אבקה של חברה ישראלית-קנדית שהצליחה בסופו של דבר להציל את המצב. האבקה של חברת אניוויי ‏(Anyway‏), הכוללת תערובת של מלט, סיד, גבס, סיגי פלדה וסיבי פוליפרופילן, מוחדרת לקרקע ומייצבת אותה באמצעות שינוי התכונות המכניות-הנדסיות שלה.

לקריאת המשך הכתבה לחץ כאן

בתמונה:פרוייקט של חברת Anyway בפפואה גינאה החדשה.