איך בונים ערי ענק בלי לגרום נזק

בכל שנה מתווספים לאוכלוסייה העירונית בעולם 75 מיליון אנשים. הגידול החד הזה - כמו להוסיף שמונה ערים בסדר הגודל של לונדון - הוא דבר נפלא. ערים מאחדות אנשים ומעודדות החלפת רעיונות. אנשים שעוברים לערים בדרך כלל נהפכים לעשירים יותר, חופשיים יותר וסובלניים יותר. מה שפחות נפלא הוא הדרך שבה רבות מהערים הגדולות בעולם מתרחבות.

הבעיה היא לא, כפי שנטען לעתים קרובות, שערים במדינות עניות ובעלות הכנסה בינונית מתפשטות כמו כתמי שמן. רובן צריכות להתרחב. ערים במערב יכולות בדרך כלל להסתגל לאוכלוסייה הצומחת ולצופף יותר אנשים בתוכן. ואולם ערים עניות רבות סובלות מלכתחילה מצפיפות נוראה: דאקה, בירת בנגלדש, צפופה פי תשעה מפריז, אם כוללים את הפרברים. ולאף עיר במערב לא נוספו מעולם תושבים בקצב כה מהיר כמו בערים העניות של השווקים המתעוררים. הערים הגדולות באפריקה ובאסיה צפויות להתרחב גם אם יאושרו בהן רפורמות נגד צפיפות כמו ביטול ההגבלות על בנייה לגובה.

הבעיה האמיתית היא שהערים האלה מתרחבות בדרך הלא נכונה. לעתים קרובות, שיכונים קטנים או אפילו בתים בודדים נהרסים בכל פעם שיזם מגיע להסכם עם חקלאי. באזורים הגדולים והמעורבים כתוצאה מכך מוקצה פחות מדי מקום לכבישים. 36% ממנהטן הם כבישים (בסך הכל, כמעט מחצית מהמקדש הקפיטליסטי הזה הוא שטח ציבורי). בחלק מהפרברים הלא מתוכננים באפריקה רק 5% מהשטח הם כבישים. אפילו בשכונות של מעמד הביניים חסרות לעתים תשתיות ביוב וחשמל הולמות. ואפשר לשכוח מהטבות כמו פארקים ציבוריים.

בפרברים האלה אפשר יהיה להוסיף בסופו של דבר כבישים ומערכות ביוב. אבל זה יהיה מורכב ויקר מאוד - יותר מדי עבור מדינות עניות. יהיה הרבה יותר זול וטוב לתכנן את ההתרחבות בצורה ראויה מלכתחילה.

חכם יותר יהיה לשמור על פשטות

גורמים ברשויות המקומיות ובממשלות צריכים להתחיל להודות בשני דברים: שהערים שלהן עומדות להיהפך לגדולות הרבה יותר, והצמיחה הזאת תהיה מהירה מכדי שניתן יהיה לשלוט עליה בתוכניות עירוניות מקיפות. בכירים במדינות עניות משקיעים לפעמים שנים בשרטוט תוכניות מפורטות; עד שהם מסיימים, העיר כבר מספיקה להשתנות כל כך, עד שבלתי־אפשרי ליישם את התוכניות שלהם.

חכם יותר יהיה לשמור על פשטות. להחליט היכן ימוקמו הרחובות הראשיים והפארקים כשהעיר תתרחב. ושוב, ניו יורק היא דוגמה טובה כאן. ב–1811, כשהעיר עדיין היתה רק בקצה הדרומי של מנהטן, היא תכננה להתרחב פי שבעה ולעשות זאת באמצעות רשת של רחובות שתי וערב.

רכישת זכויות מעבר לכבישים ותשתיות עתידיות עלולה להיות הן יקרה והן קשה מבחינה פוליטית (אם כי לא כמו להמתין עד שיהיה מאוחר מדי). כמעט כל הערים שגדלות במהירות נמצאות במדינות שבהן האחזקה של קרקעות היא קטנה, וחקלאים קטנים לא אוהבים שמגרשים אותם מאדמותיהם. ואולם כמה מדינות פיתחו טכניקה מבטיחה שידועה כהתאמה מחדש של הקרקע. במקום לפנות חקלאים שעומדים בדרכו של כביש חדש, הבכירים מציעים לארגן מחוז שלם. כולם מפסידים קצת קרקע, והמרוויחים הגדולים ביותר - אלה שקרובים לכביש החדש - מפצים את אלה שמפסידים יותר. ערים ביפן השתמשו בשיטה הזאת כשצמחו במהירות, וכיום מדינת גוג'אראט בהודו משתמשת בה.

עם הזמן, יותר ויותר מהערים בעלות הצמיחה המהירה ביותר בעולם יהיו באפריקה, ואת הערים האלה קשה לתחום. מדינות רבות באפריקה ממשיכות לדבוק בסוג כלשהו של בעלות קולקטיבית על קרקעות, מה ששנוא במיוחד על יזמים מקצועיים: למה לקנות קרקע שאי־אפשר להיות הבעלים שלה באופן רשמי? עד שיינתנו לחקלאים זכויות מלאות על הקרקעות שלהם, כולל היכולת להעביר אותן באופן חוקי, הערים צפויות להמשיך לצמוח בצורה לא מסודרת. תכנון טוב וזכויות רכוש בטוחות יבטיחו התרחבות יעילה יותר.

 

לכתבה המלאה לחץ כאן

הוסף תגובה

Plain text

  • No HTML tags allowed.
  • כתובות דפי אינטרנט וכתובות דוא"ל הופכות אוטומטית לקישורים.
  • מעבר שורות ופסקאות מתבצע אוטומטית.