לכם זה עולה עוד מאות אלפי שקלים: כמה שנים צריך כדי לבנות בניין בישראל

קניית דירה חדשה מקבלן תמיד היתה כרוכה בהמתנה ממושכת, אבל בשנים האחרונות רוכשי הדירות בישראל ממתינים לקבלת המפתח אפילו יותר זמן מבעבר. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הזמן הממוצע לבניית דירה, שבתחילת 2013 עמד על 25 חודשים, התארך עד ל־27.3 חודשים בתחילת 2015 – עלייה של כחודשיים וחצי בתוך שנתיים.

למה זה קורה? מנכ"ל מנרב הנדסה, שאול דנקור, סבור שהסיבה העיקרית לעיכוב בהשלמת פרויקטים היא מדיניות הממשלה בעניין העובדים הזרים. "העבודה באתרי בנייה, בסופו של דבר, היא עבודת כפיים, ובארץ יש מחסור בידיים עובדות", הוא אומר. "כמעט אין עובדים זרים והעבודה נעשית על ידי פועלים מקומיים: ערבים־ישראלים ופלסטינים, שההספק שלהם הוא כ־40% מזה של העובדים הזרים. לכן משך זמן הבנייה מתארך משמעותית בשנים האחרונות". עבור הקבלנים, לזמן יש משמעויות יקרות מאוד. תמורת כל חודש של איחור במסירת הדירות צריכים היזמים לפצות את הרוכשים בשכר דירה חלופי, החל בחודש השלישי, והתארכות הבנייה מקטינה את ההיצע הזמין.

גם ניסים בובליל, נשיא התאחדות בוני הארץ (לשעבר התאחדות הקבלנים והבונים בישראל), רואה במחסור בכוח אדם את החסם העיקרי בבנייה. "בשנים האחרונות לא נכנסו לארץ עובדים זרים מסין", הוא אומר. "ממשלת ישראל קיבלה כמה החלטות להגדיל את מספר העובדים הזרים ל־20 אלף, אבל לא מצליחה לעשות את זה בשל ההחלטה לעשות זאת במסגרת הסכמים בילטרליים עם סין". בהסכם בילטרלי המדינה, במקרה הזה סין, היא האחראית לעובדים, לגיוסם, לתנאי ההעסקה שלהם ולכך שלא גובים מהם עמלה על העסקתם. אולם ממשלת סין אינה מוכנה לחתום על הסכם כזה עם מדינה שנמצאת באזור סיכון, כמו ישראל, והמשמעות היא עצירת יבוא העובדים הזרים מסין (הראיון נערך לפני החלטת הממשלה על שינוי מדיניות ולאפשר הבאת עובדים סינים שלא באמצעות הסכמים בילטרליים, ר"ס).

"אני עובד כיזם וקבלן כבר 40 שנה", אומר בובליל. "לפני שנים בנינו דירה ב־14 חודשים, וכיום 36 חודשים הם הסטנדרט. שיפרנו את הטכנולוגיה, את המנופים, את שיטות הבנייה ואת החומרים – אבל לא את קצב הביצוע". הוא מפנה אצבע מאשימה לממשלה ולביורוקרטיה: "מלבד העובדים יש משמעות כבדה לתקופת האכלוס, לפעמים לוקח שלושה־ארבעה חודשים להוציא טופס 4 (היתר אכלוס) לבניין שבנייתו הסתיימה. צריך אישורים של המשרד לאיכות הסביבה, כיבוי אש, ביוב, מים, מכון התקנים, חברת החשמל – זה טופס טיולים קשה מאוד כי לכל גוף כזה יש זמן משלו, תנאים משלו ושביתות משלו, ואין תקנות שמחייבות אותם לעמוד בלוחות זמנים".

אפשר לזרז הבנייה בעבודות ליליות. פרויקט השוק הסיטוני המבוצע על ידי מנרב. צילום: אייל טואג.

 

סוגיית העובדים מטרידה את כל קבלני הביצוע. על פי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה, בשנת 2005 עבדו בענף הבנייה כ־8,600 עובדים זרים, וכיום המספר ירד לכ־6,000. אין נתונים רשמיים על המספרים בשנות ה־90, אבל בתחילת העשור, עם תנופת הבנייה הגדולה שהניעה העלייה מברית המועצות, דובר על כ־80 אלף עובדים זרים, שאז הגיעו בעיקר מרומניה. במקביל לירידה החדה במספר הזרים בענף עלה מספר העובדים תושבי ישראל, רובם ערבים, מכ־17.5 לכ־37 אלף, ומספר הפועלים תושבי השטחים המועסקים בבנייה בישראל עלה מכ־127 אלף לכ־173 אלף בתוך כמעט עשור.

"בשנות ה־90 היו בארץ כ־80 אלף עובדים זרים ובנינו כ־100 אלף דירות בשנה", אומר בובליל. "כיום, עם כ־6,000 עובדים, אנחנו בונים כ־40 אלף יחידות דיור בשנה. כלומר, אנחנו צריכים לספק כעת דרישה המקבילה לכ־40% מנפח הבנייה אז, עם פחות כ־7% מכוח האדם. אם רוצים לבנות 60 אלף יחידות דיור בשנה כדי לעצור את עליית המחירים צריך להביא לארץ עוד כ־30 אלף עובדים זרים".

 

דור המנהלים נגמר

ההסתמכות על עובדים פלסטינים בענף הבנייה משפיעה על התמשכות הפרויקטים גם בגלל אי היציבות שמשרה לעתים המצב הביטחוני. כך, בקיץ שעבר הוטל סגר על השטחים שהחל מעט לפני מבצע צוק איתן, בעקבות חטיפת שלושת הנערים בשומרון, ונמשך כחודשיים וחצי. בתקופה זו שותקו כמעט לחלוטין אתרי הבנייה בישראל. לכך יש להוסיף את מספר ימי העבודה הקטן – כיוון שאתרי הבנייה לא עובדים גם בשבתונים היהודיים וגם באלה המוסלמיים – ואת משך יום העבודה של העובדים המקומיים, הקצר משמעותית מזה של פועל סיני.

"בשנות ה־90 ואפילו בתחילת שנות האלפיים היו צוותים של רומנים, טורקים ובולגרים שביצעו את עבודות השלד, והם היו יכולים לעבוד עד השעות המאוחרות של הערב כי הם ישנו במגורים שסמוכים לאתר הבנייה", מסביר ראובן אורבך, סמנכ"ל הנדסה בחברת הנדל"ן רוטשטיין. "כיום, כל העבודה היא מקומית, ושעות העבודה של ערבים ישראלים או פועלים מהשטחים קצרות יותר. העובדים המקומיים מסיימים לעבוד בשעות אחר הצהריים הלא מאוחרות כי הם צריכים לחזור לכפר ולמשפחות ולהגיע בזמן למחסומים".

אורבך מוסיף כי יש קושי גדול למצוא מנהלים טובים בכל הרמות – מנהלי עבודה ומהנדסי ביצוע. "לפני 15־20 שנה יותר אנשים למדו את מקצועות הבניין ואת ניהול הבנייה", הוא אומר. "כיום כמעט שאין מנהלי עבודה, ואם יש, הם מבוגרים ושחוקים כי העבודה באתרי בנייה מעייפת וקשה מאוד". לדבריו, הירידה באיכות כוח האדם מביאה גם לייקור הבנייה, כיוון שלעתים העבודה אינה מבוצעת היטב ויש צורך לחזור עליה ולתקן ליקויים.

"יש ירידה בכמות הפועלים המקצועיים בעבודות ה'רטובות' (שלד הבניין, ריצוף וטיח – ר"ס), ובהתאם גם ירידה באיכות העובדים שהגיעו לבשלות מקצועית", מוסיף שי אתרוגי, מנכ"ל אשטרום קבלנות. הוא מתקשה לתת הערכה מדויקת להתארכות הבנייה, שכן לדבריו, יש כמה הבדלים בין אופי הבנייה בעבר ובהווה שמקשים על עריכת השוואה מדויקת. "כיום בונים בניינים גבוהים יותר וגם גורדי שחקים, בניין סטנדרטי כיום מגיע לגובה של 20 קומות ויותר ויש יותר יחידות דיור במבנה. בשנות ה־90 לא בנו בניינים כאלה. אם היינו משווים בניינים זהים, תקופת הביצוע של דירה ממוצעת התארכה בשלושה־חמישה חודשים בעשור האחרון", הוא מעריך.

 

כמה משמעותי יכול להיות עיכוב כזה?

"אם מדברים על בנייה של 25 חודשים בממוצע, חמישה חודשים הם תוספת של 20% לזמן הבנייה הכולל, וזה הרבה. כל תקורות האתר – המנופים, המעליות הזמניות, שטחי ההתארגנות, צוות הניהול באתר, עלויות השמירה, מחסנאי, מלגזות שנשארות באתר – עולות במכפלה של חמישה חודשים. זה המון כסף. בהערכה גסה, העלות הנוספת מצטברת למאות אלפי שקלים בחודש".

 

 


  • הידיעה פורסמה באדיבות דה מרקר. לכתבה לחץ כאן.
הוסף תגובה

Plain text

  • No HTML tags allowed.
  • כתובות דפי אינטרנט וכתובות דוא"ל הופכות אוטומטית לקישורים.
  • מעבר שורות ופסקאות מתבצע אוטומטית.