מאמר דעה: המנופאים "חיים מנס לנס"

מתחילת השנה אירעו שלוש תאונות בולטות בהן היו מעורבים מנופים מסוגים שונים. שניים מהאירועים הללו הסתיימו באבידות בנפש

בינואר נמחץ למוות בתל מונד פועל בזמן ששהה בסל המנוף. במרץ שני עובדי נמל אשקלון נהרגו כאשר מנוף קרס לים, ובחודש יוני בהרצליה קרס מנוף אחד ופגע במנוף אחר. שני האירועים האחרונים נגרמו ככל הנראה בשל מזג אוויר סוער ורוחות חזקות.

דן ורשבסקי, יו"ר איגוד המנופאים מבית ההסתדרות הלאומית: הבעיה גדולה הרבה יותר מכפי שהיא מצטיירת מאחר ומספר התאונות ה"כמעט קטלניות" גבוה, והרבה אירועים ומקרי פציעה, לטענתו, כלל לא מדווחים, ורק במקרה הטוב נעשה תחקיר פנימי לגביהם.

"אנחנו חיים מנס לנס. ההבדל בין כמעט הרוג לבין הרוג זה סנטימטר. אנחנו יכולים לראות פה בקלות הרבה יותר הרוגים, ואף אחד לא לוקח אחריות".

"כמות התאונות עצומה ועלתה מאוד בשנים האחרונות כי הוכנסו הרבה מנופאים חדשים. זה התחיל בקורונה" מספר דן. "קרוב ל-2000 פועלים, ביניהם מנופאים רבים, הוכשרו במהלך תקופת הקורונה. לחלקם עזרו לעבור את המבחנים בקומבינה. סטאז' של חודש בסוף הקורס לא תמיד מתקיים ובסופו של דבר בנאדם נכנס לענף עם רישיון אבל בלי הבנה בסיסית. זה מתכון לתאונות כאשר פועלים ללא הכשרה מתאימה".

אבל אי אפשר להאשים רק את הקורונה. דן מצביע על התחלופה הגבוהה של עובדים זרים, ועל הישנות מקרים בהם האתתים שמכוונים את המנופאי מהקרקע לא דוברים את אותה השפה של מפעיל העגורן. "אין תקשורת ופה יש בעיה", הוא מתריע.

דן ורשבסקי, יו"ר איגוד המנופאים: ההבדל בין כמעט הרוג לבין הרוג זה סנטימטר (צילום: אוסף אישי)

למה לא מצליחים להוריד את המספרים?

"בשנת 2019 משרד העבודה הצהיר על כוונתו להפסיק הסמכה של אתתים זרים. ההסתדרות והקבלנים ביקשו ביחד שזה לא יכנס לתוקף, לכן משרד העבודה קבע בהוראת שעה שרק זר שנמצא שנתיים בארץ יוכל לעבור הכשרת אתת. הוראת השעה הזאת כבר לא בתוקף, ואנחנו עדיין מחכים לתקנות שיסדירו את הנושא. יו"ר ההסתדרות החדש אמר בסוף אותה שנה שלא מתפקיד ההסתדרות לדאוג לבטיחות העובדים והכל נעצר. בינתיים הסינים השתלטו חזק על הענף ומלמדים אותם שמאלה וימינה וזהו.

"מנופאי מתחיל עובר הכשרה קצרה, טסט בדיקת שליטה על המנוף, וביום הראשון שלו באתר הבנייה הוא לא יודע לעבוד! לוקח זמן לקלוט את העבודה. זיהוי הסכנות שלו פחות טוב".

"בכל שנה נהרגים לפחות 4 פועלים מהתהפכות של מנוף נייד או משאבת בטון, בנוסף למקרים רבים של התחשמלויות. מי שמפעיל את הכלים האלו הם פועלים שעברו הכשרה בת יומיים. להפעלת משאבת בטון לא צריך כלל הכשרה. הלחץ עליהם הוא גדול מאוד. מבקשים מהם באתרים לעשות דברים מסוכנים ואין להם את הכלים לזיהוי סכנות. מישהו חייב לקחת אחריות על זה".

ביום הראשון שלו באתר הבנייה מנופאי לא יודע לעבוד (צילום: אוסף פרטי)

אז מי בעצם מפקיר את דמם של המנופאים?

"הקבלנים. יש חוקים ברורים ואם הקבלן רוצה לשמור על הבטיחות – אסור לך לעשות פחות ממה שכתוב בתקנות, ותמיד עושים את המינימום הנדרש ומטה. הענישה מאוד בעייתית. איפה שהייתה כניסה של משטרה אנחנו מרגישים המון המון שיפור. איפה שלא נכנסו והמנכ"לים לא קיבלנו זעזוע המצב לא השתנה. לא מצליחים לשנות את השיטה וקבלן המשנה לא יכול להרשות לעצמו להפסיד יום עבודה או לעכב את העבודה בשביל בטיחות.

דן לא מאמין ששינוי בחוקים יעזור. לדעתו התשובה טמונה רק באכיפה. אבל הוא שם כוכבית גדולה גם לגבי ההכשרה שלטעמו אינה מספיקה. "המון תאונות נובעות כתוצאה מנפילת חפצים, בעיקר תבניות. זה משהו שצריך ללמוד. בכל העולם בשביל לעבוד באתר בנייה עושים הכשרה של לימוד סכנות, עבודה עם מכשירי חשמל ועזרה ראשונה, ולא רק עבודה בגובה" בארץ, לטענתו, כמעט לא עושים את ההכשרות הללו.

דן מלין על כך שחוק עוזר בטיחות מנוצל שלא כשורה. "התפקיד של עוזר הבטיחות זה להסתובב ולדווח על נקודות תורפה בטיחותיות ובמקום זה בפועל הוא מנהל עבודה. הקבלנים צועקים שאין חוקים ומאשימים את הפועלים שלא נשמעים להנחיות הבטיחות. בינתיים כולם מנסים כל הזמן להכניס טכנולוגיה אבל הטכנולוגיה צריכה להיות תמך לבטיחות, לא תחליף".

גם סוגיית חברות כוח האדם בתחום מאוד בעייתית לעניות דעתו של דן. כדי להיות ספק בפרויקט מוכנה חברת כוח אדם "לספק" עובדים במחירי הפסד, לכאורה. בפועל, אותן חברות משלמות ב"שחור" לעובדים ולכך השלכה ישירה על הבטיחות. "זכויות עובדים משפיעות באופן ישיר על בטיחות העבודה. כאשר עובד מועסק ללא תלוש שכר, מעבר לכך שלא משולמת לו פנסיה, דמי ביטוח לאומי וכו', ניתן לדרוש ממנו דברים לא כשרים או להפעיל עליו לחץ. אם ידרשו ממנו לעבוד שעות נוספות תחת עייפות, או ידרשו ממנו לעבוד למרות נקודת תורפה בטיחותית שהוא מזהה - יכולת הסירוב שלו פוחתתת משמעותית. עובד שכיר לא מפטרים כל כך בקלות, אבל עובד פרילנס או עובד בשחור מבינים שאם הם יסרבו לעבוד בתנאי הבטיחות הקיימים - פשוט יחליפו אותם".

לדבריו, כ-6 חברות קבלן זרות מסין קיבלו אישורים לבנות בישראל, ונתנו להן אישור להביא פועלים שלהם לאתרים בהם הן פעילות. בפועל קיימת פירצה והחברות האלו מביאות אלפי פועלים ללא ההסכמים הבילטרליים שאמורים לשמור על זכויות הפועלים הזרים, ולרוב הפועלים האלו מגיעים ללא מבדקים והם פחות מוכשרים ומקצועיים, אבל הם זולים ומשמשים ככוח אדם ללא הגבלה של זכויות, ובכך פוגעים בבטיחות". 

כמות הדיווחים על ליקויי בטיחות עולה משנה לשנה (באדיבות המוסד לבטיחות וגהות)

עייפות

אך מעבר לאכיפה מצומצמת מדי והכשרה שאינה מניחה את הדעת, דן חושב שיש בעיה גדולה של עייפות. "בבניין עובדים 12 שעות ביום והרבה פעמים יש עיכובים ועובדים יותר מזה, וכשזה יום אחרי יום זה גורם לעייפות מצטברת. לראייה, רוב התאונות מתרחשות מוקדם בבוקר או בשעות אחה"צ, בסוף יום העבודה. אם אתה עובד זר יש לך מזל – אתה בדר"כ גר קרוב לאתר הפרויקט. אם אתה פועל ישראלי, ביחד עם הזמן בדרכים ובפקקים – אין לך כמעט שעות למנוחה. בגלל זה גם יש המון תאונות בדרך או בחזור מהעבודה.. ואם אתה פועל פלסטיני - יש לך עוד יותר שעות בדרך אל ומהבית. מעבר לזה, משמרת של 12 לא רק מורידה את רמת הבטיחות, אלא גם את הפיריון".

חשוב לציין בהקשר זה שתאונות הדרכים של עובדי בניין בכלל ומנופאים בפרט לא נרשמות בסטטיסטיקה של תאונות באתרי עבודה מאחר והן לא מתרחשות באתרי העבודה, אבל התייחסות לסטטיסטיקה כזו יכולה לשפוך אור על המצב ולשים את הפוקוס על סוגיית העירנות.    

מה אנחנו צריכים לשנות?

"צריך להפחית את שעות העבודה. צריך לקבוע שאתת חייב להיות דובר שפה שמשותפת גם למנופאי. צריך הכשרה יותר רצינית. וחייבים הטלת אחריות על הקבלנים. אם על הקבלן תהיה אחריות פלילית הדברים ייראו אחרת. היום קבלן לוקח קבלן משנה וגם אלו לוקחים קבלני משנה ובתחתית מקבלים כסף מאוד קטן ולא יכולים לדאוג לבטיחות. יוצא שהקבלן קובע הכל אבל אין עליו שום אחריות. הוא מלחיץ את מנהל העבודה, וזה מלחיץ את המנופאי. הקבלנים צריכים להיות אחראים על מי שעובד אצלם באתר באותה מידה שהם גם צריכים לשלם לעובדים האלו פנסיה וזכויות.

על הכביש, כל נהג עושה בממוצע 4 עבירות תנועה ביום. מה שמונע מאיתנו לעשות עבירות חמורות זה הפחד מענישה. בענף שלנו כשנהרג עובד - סוגרים את האתר ליומיים ואחרי זה חוזרים לעבודה כאילו כלום".