סוף בניין במחשבה תחילה

ביתו של אדם הוא הרבה יותר מסך הצרכים הפונקציונלים הניתנים לכימות ומדידה, הוא המקום שלו, האינטימי המיוחד רק לו. טבעי ונכון שיבואו בו לדי ביטוי מאוויו הכמוסים.
 
תפקידו של האדריכל
איך מצליחים להביא לידי ביטוי בעולם תלת ממדי רצונות שונים ומורכבים? איך משלבים בין מגבלות השטח והתקציב לבין מאווייו הכמוסים של האדם לגבי הבית? האם אפשר לחבר בין קצוות ה מנוגדים? ואיך עושים את זה?
 
דוגמה לשני קצוות מנוגדים היא הארכיטקטורה של בית בערים עתיקות כגון צפת, ירושלים (תמונה מס` 1) ודומותיהן, מחד - ארכיטקטורה של מסתורין - כל מי שטייל פעם בערים כגון צפת מכיר את התחושה של משהו עמוק ואינטימי, פינות נסתרות, מדרגות רחבות ומאורכות שמובילות לסמטה צרה, שפותחת זווית ראיה לחצר פנימית וכדומה - הדברים אינם נצפים באופן מיידי אלא בשכבות, כשהאחת מסתירה את השנייה.
לעומת בית באזור פתוח הצופה למדבר – בית ש"ירצה" להיות פתוח למרחבים סביבו ולנהל איתם דו שיח מתמיד בהיר וגלוי.
 
איך פותרים את הקונפליקט הזה?
אחד הפתרונות במקרה זה יהיה ליצור בעת ובעונה אחת מבנה שיש בו גם הסתרה וגם פתיחות!
למשל, הכניסה לבית מוסתרת להולך ברחוב ומה שגלוי הוא רק רחבה מקדימה שממנה נמשכות מדרגות רחבות וארוכות שמובילות את המבט המפתה את הדמיון. שאר חלקי המבנה אינם נצפים באופן מיידי אלא תוך כדי תנועה. מצד שני הציר המרכזי הכולל את המבואה ופינת האוכל מלווה בקיר אבן ייחודי שמתחיל עוד בגן מאחור ופורץ קדימה יחד עם כל הגוש המרכזי, כרוצה להתאחד עם המרחב...
 
מגוון של רצונות ומאוויים
איך מגלים אותם? איך מצליחים להביא לידי ביטוי בעולם תלת ממדי רצונות שונים ומורכבים ולשלב בינהם באופן זורם, נעים, כך שתיווצר תחושה כאילו נוצרו יחד מאז ומעולם?
 
להתחיל מהרעיון
ראשית יש לערוך רשימה, הכללת את כל הצרכים המשפחתיים. צריך גם לחלום, לחשוב מה אנחנו אוהבים, איזה ריחות, צבעים וחומרים "עושים לנו את זה". בשונה מהתפיסה השכיחה שמתרכזת בעיקר בצרכים, בגדלים ובכמויות, ולעיתים רואה בהם את חזות הכול, כדי להתחיל נכון חשוב לעסוק קודם כל באיכות, במהות האמיתית, במה שאיננו מובע באופן מיידי, בתחושות שהן אולי עמוקות\פנימיות יותר אך דווקא הן מביעות את המהות האמיתית שלנו.
 
אדריכל מנוסה יצליח לשזור מבעד לכל הפרטים הרבים ואף מנוגדים חוט שיהווה את עמוד השדרה של הבית, הוא יצליח בעזרתכם לגלות את הרעיון שמיוחד לכם. אין זה משנה אם מדובר במבנה ציבור, בוילה פרטית, במשרד, או בעיצוב חלל מסוים בדירה.
 
אחד מגדולי האדריכלים בכל הזמנים פרנק לויד רייט נהג לומר לתלמידיו: "אל תתחילו לשרטט אפילו לא קו אחד לפני שהבניין חי בראשכם, שולחן השרטוט רק יגביל אתכם". בניין צריך לקום קודם כל במחשבה, ברעיון, ורק אח"כ לקבל את מכלול הפרטים העצום שמרכיב אותו.

מה ההבדל בין אדריכלות לאומנויות אחרות, ציור או פיסול למשל? או במילים אחרות מה ההבדל בין אדריכל למעצב מוצר או צייר? לכאורה המושגים בהם אנו עסוקים בבואנו לבחון יצירה אומנותית זהים בשני המקרים, כגון צורה, צבע, מאסה, קומפוזיציה וכדומה. כך זה אכן נראה במחשבה ראשונה, אבל בהתבוננות מעמיקה יותר נבחין במרכיב משמעותי ביותר המבדיל את האדריכלות מכל שאר האומנויות והוא החלל!
 
האדריכל יוצר חלל
אכן האדריכל עוסק בכל המרכיבים שיוצרים הבעה פלסטית אבל הוא קודם כל ולפני הכל יוצר חלל. האדריכל "ממשש" בידיו ונוגע באופן אינטנסיבי בחומרים רבים: בעץ, באבן, בזכוכית וכדומה אבל "החומר" המרכזי שהוא לש בידיו הוא ה"אין חומר" - החלל. בדרך כלל כשאנו בוחנים מבנה אנו בעצם מתייחסים אליו בבחינת השטח והחוץ כאילו היה פסל ו\או תמונה מצוירת - תופעה פלסטית בלבד, ומתעלמים לחלוטין מהחלל.
 
במשך אלפי שנים היה לאדם פחד קמאי מן החלל, מהריק של מקום חלול. במשך אלפי שנים, מהפרהיסטוריה ועד לפנתיאון ( כנסיה רומית עם כיפה אדירת מימדים המהווה אחת מנקודות הציון המשמעותיות ביותר בהתפתחות הסגנון הרומי בארכיטקטורה) האדם הקים אנדרטאות ומקדשים תוך מתן עדיפות ראשונה לערכים הפלסטיים כמו פיסול גדול מימדים, והזנחה ודיכוי של החללים שבתוך הגופים.

התודעה החללית נתעוררה באיחור רב בהיסטוריה ובחווית האדם. מרבית בני האדם, גם המלומדים שבהם רגישים פחות לנושא החלל והם לרוב נעצרים במעטפת, בקופסה הבנויה, מבלי "לראות" את החלל.( ברונו צבי, "בחללה של אדריכלות").
 
יצירת אווירה ע"י חלל
כשאנו בונים בנין אנו מנתקים כמות מסוימת של חלל, סוגרים אותה מסביב וסוככים עליה מלמעלה, ובעצם כל האדריכלות נולדת מתוך תהליך זה. הגבלת החלל היא בעצם מטרתה של הבניה. אולם, מהבחינה האסתטית חשיבותו של החלל גדולה עוד יותר - האדריכל מעצב את החלל כשם שהפסל מעצב את החומר, והוא מבקש לעורר באמצעות החלל מצב רוח מסוים בנפשם של הבאים לתוכו.
לדוגמא: רובנו מכירים מבנה של כנסייה עתיקה,שבנויה משתי שורות עמודים באורך מסוים. כשאנו רואים פרספקטיבה ארוכה זו של עמודים נוצרת אצלנו תחושה של תנועה, ואנו כמו מתחילים לצעוד ולהתקדם מאלינו, אפילו כשאנו עומדים דום.
העין נמשכת אחרי אותה פרספקטיבה ובדמיון אנו הולכים אחריה, כשהחלל הוא שלוחש לנו שננוע, ומכיוון ש"התחלנו" בתנועה אנו מצפים גם לסיום, לנקודת שיא, משום שאנו מורגלים שלכל תנועה יש תכלית ותנועה ללא תכלית היא לא תנועה אנושית. לכן נצפה, במקרה של הכנסייה, לסיום התנועה בחלון גדול שממשיך את המבט לנוף למשל או לאלמנט אחר משמעותי ולא לסיום סתמי בקיר.
 
מצד שני חלל סימטרי שמידותיו מותאמות יפה לגוף האדם, אינו מזמין לתנועה בכיוון אחד יותר משהוא מזמין בכיוון אחר, דבר זה נותן לנו שיווי משקל ורגש של שליטה, תודעתנו חוזרת בקביעות אל המרכז, וחוזרת ונמשכת החוצה בכל הכיוונים.
 
אלו היו שתי דוגמאות שונות ליצירת אוירה שונה בחלל, וכמובן ניתן למצוא עוד דוגמאות רבות ונוספות.
 
גורמים המשפיעים על החלל
על האדריכל לדמות ולצייר ברוחו אלו הם הערכים החלליים הנובעים בכל מקרה ומקרה לגופו, כאשר בראש ובראשונה יש לקחת את מימדי החלל, אבל לא רק זאת.

הרבה גורמים נוספים משפיעים על החלל:
1. האור ומקום הצללים -  מקור האור מושך את העין, משום שהוא יוצר בנו את הרושם כאילו יש לו תנועה עצמאית משלו.
2. הצבע -  רצפה כהה ותקרה בהירה מעוררים תחושה חללית שונה לגמרי מזו שמתעוררת בהשפעת תקרה כהה ורצפה בהירה.
3. עצם צפייתנו - הנקבעת ע"י החלל שממנו יצאנו לפני רגע
4. אופיים של הקווים השונים -  הדגשת הקווים האנכיים יוצרת כידוע רושם של חלל גבוה יותר, ואילו הדגשת הקווים האופקיים
יוצרת רושם של היקף גדול יותר. ועוד...

היות ויש לא מעט גורמים שמשפיעים, אי אפשר בעצם לקבוע פרופורציות קבועות של החלל ולטעון שנכונות הן מבחינה אדריכלית, כיוון שהדבר יהיה תלוי בכל חלל וחלל לפי הצורך... (תרגום חופשי מתוך דברים של מבקר האומנות "ג`פרי סקוט").