ראיון עם פרופ' רחל בקר - המכון הלאומי לחקר הבנייה

לרגל יום האישה הבינלאומי, נפגשנו עם פרופ' בגימלאות רחל בקר, מהמכון הלאומי לחקר הבנייה, לשיחה על תפקידו של המכון בבחינה ואישור של שיטות בנייה חדשות, מחקרה את תפקודו הפיסי של הבניין, והשינויים הצפויים בענף הבנייה (בהובלת המכון הלאומי לחקר הבנייה, כמובן).

 


ספרי לנו על עצמך 

למדתי הנדסה אזרחית, או כמו שקראו לזה בזמנו, הנדסה בנאית, בטכניון, סיימתי בשנת 1968 תואר ראשון במגמת קונסטרוקציות.

אחרי זה המשכת ישירות לתואר שני?

כן. היו אלה הימים אחרי מלחמת ששת הימים, ובעלי היה במילואים עם פרופ' מיכה בורט שנתן לו את עבודת הדוקטורט שלו בנושא "מבנים הקסא-היפאריים". הנושא מאוד עניין אותי, ולאחר בירור למדתי שגם פרופ' יאיר טנא מהנדסה בנאית עוסק בו ופניתי אליו להצטרף אליו כעוזרת מחקר. ביצענו ניסויים במנהרת רוח, והמחקר היה אמור לשלב גם ניסויים בקנה מידה גדול. לדאבוני התקציב קוצץ, ובסופו של דבר עבודת המאסטר שלי הייתה תיאורטית ועסקה במידול מתמטי לא ליניארי ופיתרון נומרי של התנהגות ממברנה שטוחה. במהלך תקופה זו, כשהמודל כבר היה ברור ונשארו לי רק הרצות המחשב (בלאו הכי, באותה תקופה אפשר היה לבצע אותן רק בשעות הלילה, במחשב המרכזי של הטכניון) - החלטתי שהגיע הזמן לצאת לעבוד במקצוע באופן מעשי. עבדתי בחברה הנדסית מהגדולות שהיו בארץ באותה תקופה, ותכננו בעיקר מבני ציבור ומבנים של מפעלים פטרוכימיים בארץ ובעולם.

מדוע בחרת לחזור למחקר אחרי שנה וחצי ב"שטח" ?

מתוקף הנסיבות. אחרי כשנה וחצי בעבודה, בעלי יצא ללימודי דוקטורט באן ארבור, מישיגן שבארה"ב. התוכנית המקורית הייתה לעבוד שם במשרד קונסטרוקציות. אך כשהגענו לשם, התברר שמדובר בעיירה אוניברסיטאית קטנה, ומשרד הקונסטרוקציות היחיד שהיה בקרבת מקום נסגר זמן מה לפני שהגענו. לכן פניתי שוב לאפיק המחקר, והתקבלתי ללימודי דוקטורט במחלקה למכניקה שימושית ומדעי ההנדסה באוניברסיטת מישיגן באן ארבור.

בשנת 1975 חזרנו לארץ, והתחלתי לעבוד כחוקרת עצמאית בתחנה לחקר הבנייה (שמו הקודם של המכון הלאומי לחקר הבנייה). משנת 1982 ועד לפרישתי בשנת 2014 (מחמת גיל), הייתי חברת סגל בפקולטה להנדסה אזרחית בטכניון וחוקרת במכון הלאומי לחקר הבנייה. כגמלאית, אני ממשיכה לעסוק במחקר ומקדישה לכך כשלושה ימים בשבוע. יומיים נוספים אני מקדישה לנכדים.

ספרי לנו קצת על המחקר שלך

אני עוסקת במחקר בתחום התפקוד הפיסי של הבניין, הקושר בין היבטי התכן והביצוע של הבניין וחלקיו לבין איכות הבנייה והתאמתה לתפקוד משתמשי הבניין.

בשנים הראשונות כחוקרת עסקתי ביישום התפיסה התפקודית בבנייה. גיליתי שלעומת המחקר הענף והמעמיק בנושאים של בטיחות המבנה, התחומים שעוסקים ביתר ההיבטים ההנדסיים האחרים (תפקוד היגרו-תרמי, בטיחות אש, קיים, תפקוד אקוסטי, וכד') אינם במצב דומה, וכמות הידע המצטבר לוקה בחסר, לכן גישת התכנון בהם היא מרשמית בלבד. עם רקע תיאורטי במדעי ההנדסה, וידע מעשי בתחום הנדסת המבנים, התעמקתי בחקירת המכנים המשותפים לתחומים השונים, ובהבנת אופן הקביעה של קריטריוני התפקוד בכל תחום. יישמתי זאת בהכנה של דרישות תפקוד לסוגי בניינים שונים (מגורים, משרדים, תעשייה), בפיתוח דרישות תפקוד ובדיקות תפקודיות לאלמנטי בנייה (מחיצות, קירות מסך, וכד'), ובהכנת תשתית מקצועית לבחינת שיטתית של פרטי בניין ושיטות בנייה שלמות.

בשנים המאוחרות יותר עסקתי בהיבטים ספציפיים של תפקוד היגרו-תרמי ואנרגטי של בניינים, בנושאים הקשורים לאינטראקציה בין מעטפת הבניין ובידודה התרמי לבין יתר חלקי הבניין, וההשלכות על צריכת אנרגיה, על בעיות של עיבוי ועובש ועל הנוחות התרמית של המשתמשים, ובנושאים הקשורים לעמידות האש של אלמנטי הבניין ומבנים שלמים.

בשנים האחרונות אני מתמקדת בנושאים הקשורים לתפקוד אנרגטי ותרמי של בניינים באקלים חם, ומחפשת פתרונות יעילים שיאפשרו בנייה חסכונית באנרגיה לקירור גם כשמדובר בבניינים רבי קומות, שבשלב זה הם צרכני האנרגיה הגדולים ביותר. מחקרי מתמקד כעת ביישום של אוורור לילה וחומרים משני פאזה בבניינים.

ספרי לנו קצת על המכון 

התחנה לחקר הבנייה (או כפי שהייתה ידועה אז "התחנה") הוקמה בשנת 1952, על ידי פרופ' רחל שלון (אני תוהה אם המהנדסים הצעירים יודעים זאת, או מודעים לעובדה שהיא הייתה גם הפרופסור הראשונה בטכניון). בשנת 1988, בתקופת כהונתו של פרופ' אברהם ורשבסקי כראש התחנה, היא הוסבה למכון הלאומי לחקר הבנייה.

התחנה קידמה את המחקר היישומי בישראל מול משרד השיכון, שמימן את המחקרים על מנת לסייע למדינת ישראל בבניית הארץ ולהבטיח את טיב הבנייה ואיכותה. יש לזכור שמדובר בתקופה שהחלה כ-4 שנים לאחר קום המדינה, תקופה בה המדינה התמודדה עם גל עצום של עולים חדשים, ועם הדרישה הגדולה לבנות עוד ועוד דירות, שכונות וערים חדשות.

כיצד התחנה סייעה בבניית הארץ?

התחנה עסקה במחקרים מעשיים הנותנים מענה לסוגיות ייחודיות לתנאי הארץ, כגון: התנהגות של בטון באקלים חם, קורוזיה של בטון בתנאי הארץ, אוורור טבעי בבניינים, וכד'. כמו כן היא סייעה בבדיקות איכות של חומרי בנייה (באמצעות המבדקה לחומרי בניין), והחל מאמצע שנות ה-60 של המאה הקודמת בבחינה של שיטות בנייה חדשות שהובאו לישראל מחו"ל או פותחו כאן.

מה היה תפקידך בהקשר זה?

החל משנת 1976, סמוך לראשית עבודתי כחוקרת בתחנה, ועד 1994 ניהלתי את הפעילות של בחינת שיטות בנייה חדשות לצד עבודתי כחוקרת בתחנה, ולאחר מכן כחברת סגל בפקולטה להנדסה אזרחית בטכניון.

בעיקרון, הבחינה מיועדת לברר בשלב ראשון האם השיטה ראויה לבחינה יסודית, או שהיא לקויה באופן מהותי ופסולה על הסף. רק שיטה שאינה פסולה עוברת לשלב השני, שלב הבדיקה היסודית, אשר במהלכה בעל השיטה מתקן ומתאים את כל הפרטים שנמצאו לוקים בחסר. שיטה שפרטיה הותאמו במלואם, כך שהבניינים שייבנו בה יהיו תקינים בכל ההיבטים, הוכרזה כמתאימה לתנאי הארץ וזכתה לחוות דעת חיובית.

פעילות זו הייתה וולונטרית משך כל השנים. בשנת 2001, אחרי אסון וורסאי, התקבלה החלטת ממשלה שיש למסדה, והמכון הלאומי לחקר הבנייה הופקד על הפעילות הזו באופן סטטוטורי. הוא התבקש להקים בו את היחידה לבחינה ולאישור שיטות בנייה חדשות. החל משנת 2014 היחידה פועלת באופן רשמי, ובראשה עומד כעת ד"ר גבי רביב. התקנה שכוללת את החיוב המדובר כרוכה יחד עם תקנות הרישוי החדשות באמצעות מכוני הבקרה, וכניסתה לתוקף צפויה להתרחש ביולי 2017.

האם פסילה של שיטת בנייה משמעה שהשיטה לא משמשת בהמשך לבנייה?

מן הראוי שכך יהיה, אך בפועל קרה, ולא אחת, ששיטה שנפסלה על ידי המכון הלאומי לחקר הבנייה בכל זאת יושמה בפועל. לפני 2001 לא היה שום חיוב לבדוק שיטות חדשות, וגם מאז, עדיין מדובר בהחלטת ממשלה "ללא שיניים", כיון שהתקנה המחייבת לבנות אך ורק בשיטות תקניות, או לחלופין בשיטות חדשות שקבלו אישור, עדיין אינה בתוקף. במצב דברים זה, רק חלק מבעלי השיטות החדשות מגישים אותן לבדיקה.

למה הם עושים זאת?

ממגוון סיבות. יש כאלה שמעוניינים לשווק את השיטה, ומוצאים שאישור של המכון הלאומי לחקר הבנייה למוצר יכול לקדם את קליטתו במשק הבנייה. יש כאלה שעובדים מול משרדי ממשלה או גופים ציבוריים, שדורשים שייעשה שימוש בשיטות מאושרות בלבד. יש כאלה שמאמינים שמוטב שמומחים אובייקטיביים יבדקו את השיטה לפני שיתחילו לעבוד איתה.

איך מתנהלת הביקורת של המכון?

בעל השיטה מגיש למכון את פרטי השיטה באמצעות שרטוטים ופירוט טכני, בנוסף לתיאור שלב אחר שלב של אופן הבנייה - כך ניתן לבדוק האם השיטה תקינה בכל פרטיה וניתנת לביצוע. כאשר נמצא בפרטי השיטה פגם מהותי שאינו ניתן לתיקון בקלות, היא נפסלת על הסף. אם פרטיה אינם פסולים מהותית היא עוברת לבדיקה יסודית, במהלכה נבדק לעומק כל פרט אופייני של השיטה ובעל השיטה חייב להתאים ולתקן כל ליקוי שמוצאים. רק לאחר שכל פרטי השיטה נקיים מליקויים כלשהם מכינים חוות דעת מסכמת ונותנים אישור זמני לשיטה.

התקנה החדשה קובעת שלאחר הבדיקה היסודית והאישור לשימוש, אנשי המכון ימשיכו לעקוב אחר השיטה בעת הבנייה, במועדים שנקבעו מראש על ידם. כך ניתן יהיה לברר סופית האם אין בשיטה נקודות תורפה שלא אותרו בשלבי הבחינה הקודמים. שיטה שצלחה גם את המעקב הופכת למקובלת ויכולה לעבור להליך של שילובה בתקינה הרגילה.

עד כמה ההקפדה על האישור הזה היא קריטית?

מאוד! מנכ"ל חברת בנייה גדולה הצהיר פעם בכנס ארצי של איגוד המהנדסים, שהעבודה החשובה של המכון היא לא באישור שיטות הבנייה שמוגשות בפניה, אלא דווקא בפסילת שיטות הבנייה הלא ראויות שהיא נתקלת בהן. לדידו פעילות המכון בראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת (בתקופת הבנייה המהירה בעקבות גל העלייה ממדינות חבר העמים) מנעה מספר לא מבוטל של אסונות.

מה הכוונה?

מנתונים של המכון לחקר הבנייה, אני יכולה לומר שמתוך כ-6,000 פניות של בעלי שיטות בנייה שהתקבלו אצלינו בשנים 1989-1994, רק כ-600 הגישו בסופו של דבר חומר טכני לבדיקה, ומתוכם רק כ-200 זכו בסופו של דבר לבדיקה יסודית. רק כ-100 שיטות בנייה עברו את כל הבדיקות בהצלחה, וקבלו חוות דעת חיובית. זה מעיד על תהליך הסינון שעוברת שיטה חדשה כדי לקבל אישור.

מה קורה כשלא מתייחסים לתהליך כראוי? ממציא שיטת פל-קל הגיש לנו את השיטה לבדיקה בשנת 1987, המכון פסל את השיטה על הסף והודיע לו על כך בצורה חד משמעית. לדאבוננו, כיוון שהבדיקה הייתה וולונטרית לחלוטין מצידו, הוא לא שעה לקביעתנו והמשיך לבנות בשיטה זו (אולמי וורסאי נבנו בשנת 1988).

יש גם שיטות בנייה רבות שלא הגיעו לפתחנו כלל. למשל, הדבקת אבן על קירות הבניין כחיפוי חיצוני, ללא קיבוע של האבן לקיר. שיטה זו נקלטה במשק הבנייה ללא בדיקה, ואף על פי שמחקרים שבוצעו במכון הצביעו על בעיות מהותיות וסיכון להפרדות האבן, המשיכו לבנות בה. המכון, בראשותו של פרופ' דוד ינקלבסקי, התריע במשך שנים לגבי הסכנה שבעניין, כולל בפני המשרדים הממשלתיים הרלוונטיים. למרות זאת, המשיכו להשתמש בשיטה, כולל ניסיון להכין עבורה תקן ישראלי. בסופו של דבר גם וועדת התקינה הגיעה למסקנה שאין להדביק אבן ללא קיבוע מכני, והיום כל האבנים בחיפוי חיצוני חייבות להיות מקבועות לקיר.

"חדשנות" היא כמעט מילה גסה בענף הבנייה. כיצד הנושא בא לידי ביטוי בשיטות בנייה בארץ ?

ענף הבנייה נחשב לשמרני בכל העולם, וגם בישראל קשה לו לקבל חידושים. אבל כאן לא רק בגלל האוכלוסייה, אלא בגלל האופי הזמני של העוסקים במלאכה. כל העובדים - לפעמים כבר מדרג מנהל עבודה - הם עובדים זמניים, שעוברים מעבודה לעבודה בקצב גבוה, וחלקם לא נשארים עם חברת הבנייה עד לתום הפרויקט. תנאים אלה לא מאפשרים הכשרה מסודרת ושיטתית. כשכוח האדם מתחלף בתדירות גבוהה וכל פעם צריך ללמד אותם מחדש, קשה להבטיח שהעבודה נעשית בקפדנות וליצור התמקצעות והטמעה של פרטי הפרטים של שיטות הבנייה החדשות.

נוסף על כך, בשל הזמניות הזו, אין "גאוות יחידה" וגאווה בעבודה בקרב הפועלים, הן הזרים והן הישראלים, בענף הבנייה. לשם השוואה: במהלך סיור במפעל לבנייה טרומית ביפן ראיתי קיר באורך של כ-12 מ' מחופה אבן שנבנה בדיוק יוצא מן הכלל - ניתן לכייל סרגל על פי מישקי האבן שלו. בעוד אני עומדת ומתפעלת מהקיר, אחד הפועלים ניגש אליי ואל המלווה שלי, וביקש ממנו שיאמר לי שהוא עשה את העבודה, ושהוא מאוד שמח שאני מתפעלת מעבודתו. בארץ, לפועלים אין את התחושה הזו. אנחנו לא רואים את גאוות היחידה לא באתרי הבנייה ולא במפעלים. זו לדעתי אחת הסיבות שמקשה על כניסתן של טכנולוגיות חדשות.

כמו כן קיימת שמרנות בקרב משתמשי הבניין. הדבר בולט במיוחד כאשר טכנולוגיה מוכנסת בתחילת דרכה באורח לא תקין שמלווה בליקויים. במקרים אלה הטכנולוגיה מקבלת "שם רע" ונתפסת לעיתים כנחותה ללא הצדקה. דוגמה מובהקת היא מחיצות הגבס. מדובר בשיטת בנייה מקובלת בחו"ל, יעילה, זריזה וחזקה – כשמבצעים אותה נכון! יחד עם זאת, בתחילת היישום בישראל, התקינו מחיצות כאלה באופן לא תקין, ללא הקפדה על שימוש בלוחות עמידים במים במקומות לחים וללא הקפדה על הפרטים המבטיחים בידוד אקוסטי תקין. תוך זמן קצר מחיצות גבס התחילו להיתפס כבנייה נחותה ומאז קשה להן להשתחרר מסטיגמה זו.במהלך השנים נכנסו לעבודה בתחום זה צוותים ישראליים שהתמקצעו בו ומבצעים עבודה טובה והיום, רואים מחיצות גבס דווקא בבנייה היוקרתית, כי הן מאפשרות גמישות והתאמת התכנון הפנימי לצרכי הדייר. אבל בבנייה להמונים התפיסה הישראלית היא עדיין שמדובר במוצר נחות, בגלל הביצוע הקלוקל בעבר ועל ידי יחידים עד היום.

כשאנו מסתכלים על סרטונים מאתרי בנייה ברחבי העולם, ובייחוד מסין, אנו רואים בנייה בקצב מהיר מאוד, הכוללת בעיקר בנייה באלמנטי פלדה ואלמנטים מתועשים. האם טכנולוגיות כאלו יכולות להשתלב בארץ?

אני פחות מעורה בבנייה הסינית, אבל אני מניחה שמדובר בבנייה טרומית, במסגרתה יוצקים את האלמנטים המבניים במפעל קבוע או במפעל שדה ובאתר רק מרכיבים, מחברים, אוטמים ומבצעים עבודות גמר. משך זמן העבודה של סך כל כוח האדם לא בהכרח מתקצר, אך משך זמן העבודה באתר הבנייה, ומשך הביצוע של הפרויקט מתקצר. לא לכל השיטות יש סיכוי להיקלט בישראל. בעיקר לא לשיטות שמחייבות בנייה מאוד אחידה - בישראל מאוד אוהבים לגוון מבחינה אדריכלית, ושיטות שלא יאפשרו זאת לא יזכו לאהדת הציבור. אפילו הבנייה הטרומית, הקיימת בארץ מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת, אוצרת בתוכה זיכרונות לא נעימים עבור חלק מהקהל הישראלי ומזוהה בעיקר עם "בנייני רכבת" ו"שיכוני עולים", שנבנו בצורה אחידה ברחבי הארץ. אף על פי שמאז נבנו בערים רבות, כולל תל אביב, שכונות "יוקרתיות" בבנייה טרומית, עדיין קיימת הסתייגות וחוסר אהדה לבנייה זו. בעיקרון, לבנייה מתועשת עם אלמנטים טרומים יש יתרונות רבים הן מבחינת משך הפרויקט והן מבחינת טיב הבנייה והדיוק, ולכן לשיטות המאפשרות גמישות אדריכלית יש לדעתי סיכוי טוב להיקלט. התנאי לשרידותן הוא שליזמים תינתן האפשרות לבנות מספר רב של בניינים בכל פרויקט, ושתהיה הקפדה בביצוע כל הפרטים להבטחת האיכות של המוצר הסופי. 

לעומת הבנייה המתועשת מבטון, לבנייה עם שלד פלדה יש לדעתי סיכוי נמוך יותר להשתלב בבנייה הישראלית, כיון שמדובר באלמנטים שלא ניתן לייצר בישראל וצריך לייבא. עובדה זו מחייבת תרבות תכנון וביצוע שונה מזו הקיימת בארץ, ובעיקר מחייבת את סיום התכנון לפני הזמנת האלמנטים מחו"ל, כמעט ללא אפשרות לביצוע שינויים לאחר ביצוע ההזמנה.

האם יש טכנולוגיות בנייה מהעולם ששולבו באתרי בנייה בישראל?

בוודאי. ניתן לומר שמרבית הטכנולוגיות שחודרות למשק הבנייה הישראלי מגיעות מחו"ל ורק מקצתן מפותחות בישראל; הטפסות שמשתמשים בהן בבנייה מתועשת באתר , הטכנולוגיה של מחיצות הגבס שהזכרתי, וטכנולוגיות של קירות מסך מאלומיניום וזכוכית. גם טכנולוגיות הבנייה הטרומית הקיימות בארץ יובאו בזמנו מחו"ל.

על פי הסטטיסטיקה שפירסם המכון, ב-100% מהמבנים בישראל קיימים ליקויי בנייה. האם הנתון נכון בעינייך?

בהחלט ייתכן – בין היתר בגלל חוסר ההקפדה על ביצוע תקין (היעדר בקרה צמודה מצד הקבלן, והיעדר פיקוח מטעם היזם), אך לעיתים גם בגלל חוסר הקפדה על תכנון נכון על פי כללי המקצוע והתקינה. יש לקוות שההפעלה המתוכננת של מכוני הבקרה תשנה את תמונת המצב הזו – גם בגלל אי הנעימות הכרוכה בתוצאות שליליות של בדיקת התכנון, וגם בגלל החשש ש"ריג'קטים" בשלב הביצוע יגרמו לעיכוב בבנייה.

יש המון כשלים במבנים בארץ. מכשלים קלים בתחומי תפקוד ועד האסונות דוגמת החניון ברמת החיל, המרפסות בחדרה, מתקן התאורה בהר הרצל וגשר המכבייה. נכון להיום ציבור המהנדסים ניזון מרכילות על מנת לקבל תחקירי case study מאחר ואין אכיפה והוראה לפרסומים רשמיים. האם אפשר לצפות מהמכון לתפוס תפקיד פעיל יותר בתחום?

אני לא יכולה לענות על שאלה זו. עלייך להפנותה לראש המכון, פרופ' יחיאל רוזנפלד.

אני יכולה רק לציין שמאז הפעלתה הרשמית של היחידה לבחינה ולאישור שיטות בנייה חדשות במכון הלאומי לחקר הבנייה, בשנת 2014, נרשמת ומובאת לידיעת הציבור, באמצעות אתר האינטרנט של היחידה, כל שיטת בנייה חדשה שנכנסת לבדיקה והסטטוס שלה. באופן זה הציבור יכול להיות מודע לשיטות שנפסלות, ולהכיר את הפרטים הטכניים של השיטות המאושרות.

יחד עם זאת, לאחרונה דברת בצורה מאוד נוקבת (בתוכנית "עושות חשבון" על בטיחות הבנייה) על היעדר הקפדה של משרד הבינוי והשיכון בעניין התקנה החדשה.

כן, כי למרות שהתקנה אמורה להיכנס לתוקף ביולי השנה, עד למועד הכנת הכתבה הנ"ל משרד הבינוי והשיכון עדיין לא הפנה למכון את נציגי השיטות הסיניות אשר על הבאתן לארץ הודיע לכל עם ישראל בטלוויזיה לפני מספר חודשים. אני מוכרחה לציין שדבריי הגיעו לאוזניים הנכונות, כיוון שהמשרד הגיב לכך מיד, והודיע לעורכי הכתבה שהוא יוודא שכל השיטות החדשות ייבדקו. יתר על כן, יום למחרת כבר הגיעה למכון פנייה ממשרד הבינוי והשיכון בבקשה לתאם את אופן הטיפול באיתורן של שיטות חדשות שיביאו איתן החברות והבטחת כניסתן לבדיקה מסודרת.

האם יש לך עצות לדור המהנדסים הצעיר?

במהלך ההוראה בטכניון אנחנו נתקלים שוב ושוב בחבר'ה צעירים ש"מתקנים" אותנו במהלך השיעור ואומרים "זו התיאוריה, בשטח לא עושים את זה בכלל!". כשזה קורה בשיעורים שלי, אני שואלת את הסטודנט האם הוא רוצה להיות עובד שנגרר אחר השטח, או מהנדס שמוביל את השטח.

נכון, יש דברים רבים שלומדים רק בשטח, ואי אפשר להמעיט מחשיבותו של הניסיון בתחום הזה – הוא שווה המון. יחד עם זאת, הסטודנטים לומדים הרבה מאוד דברים במהלך התואר לגבי תהליכי הבנייה הנכונים. מהנדסים בוגרים צריכים לקחת את מה שהם לומדים בתואר, לשלב עם כל מה שהם לומדים לאחר מכן בשטח ובהשתלמויות נוספות בהמשך, ולהיות אחראים ליישומה של רמה מקצועית גבוהה בכל מה שהם עוסקים בו. זה יעזור להימנע לא רק מטעויות נפוצות בבנייה, שמתבצעות כיום בכל אתר בנייה, אלא גם לשיפור ומינוף התחום והאיכות הכללית של הבנייה בארץ. המהנדסים אמורים להיות המנהיגים של הענף ולא להשאיר זאת בידיהם של גורמים אחרים חסרי הכשרה מקצועית.


לקריאה נוספת: פל-קל? מה זה? מאת הנריק רוסטוביץ' 

על המחבר
הוספת תגובה
תגובות

אין תגובות

על המחבר

רק למשתמשים רשומים גישה מלאה לכל ישומי האתר !

על מנת ליהנות מכל הפיצ'רים והשירותים אותם אנו מציעים בפורטל החדש - מומלץ לבצע הרשמה קצרה ולנהל כרטיס אישי (ניתן גם באמצעות היוזר בפייסבוק).

ההרשמה והשימוש בתכני הפורטל ללא עלות !

הירשםהתחבר

לחצת על "סל המשרות"

רק למשתמשים רשומים גישה לסל המשרות

אנו ממליצים לכם להירשם או להתחבר לאתר כדי ליהנות ולייעל את תהליך חיפוש העבודה.

משתמש שאינו רשום רשאי לשלוח קורות חיים לכל משרה בנפרד.

חזרה ללוח הדרושים | הירשם | התחבר