דעה: שעתם היפה של מהנדסי המבנים
דעה אישית (אנונימי)
על אחריות, מקצועיות והזדמנות לשינוי תודעתי
הימים האחרונים, היסטוריים מהרבה בחינות, חשפו שוב אמת פשוטה אך עוצמתית: איכות המבנים שאנחנו חיים בהם יכולה להיות ההבדל בין חיים למוות. בין משפחות שחוזרות הביתה לבין כאלה שנאלצות לנטוש אותו. דווקא ברגעים כאלה, שבהם הקרקע רועדת, מתחדדת ההבנה שהחיים עצמם תלויים ביציבות הקונסטרוקציה. ושהאנשים שמופקדים על כך הם מהנדסי המבנים.
אנחנו כמעט ולא מופיעים בתקשורת, ולא עובדים עם קסדות נוצצות. אנחנו באים עם ניסיון, הבנה עמוקה של הבניין, ידע מקיף בתקנים ובפרטי בניין, ואחריות אישית שאין לאף אחד אחר. כשאנחנו נכנסים לבניין שנפגע, זה לא כדי לסמן וי אלא כדי לקבל החלטה אמיצה: האם הוא בטוח, האם אפשר לחזק, או שחייבים לפנות. החלטות כאלה דורשות שילוב של כל היכולות ההנדסיות שרכשנו לאורך השנים, ניתוח מעמיק, סיעור מוחות עם מהנדסים נוספים ואומץ לקבל את ההחלטות הנכונות שמשפיעות דרמטית על חיי אדם.
אנחנו באים לעזור. תמיד באנו. מקצוע מהנדס המבנים הוא הרבה יותר ממקצוע טכני. זו מחויבות עמוקה לחברה הישראלית. אבל דווקא משום שמדובר בשליחות, חשוב לומר בקול ברור: מדובר גם באחריות עצומה, שמגיעה עם מחיר מקצועי ואישי גבוה ולכן גם צריכה לבוא עם תגמול הולם.
אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שתחושת השליחות תחליף תגמול. לא ייתכן שהשוק יתייחס לעבודה שלנו כאילו היא מובנת מאליה. כשמהנדס מקבל החלטה שיש לפנות עשרות משפחות או להחזיר אותן הביתה. הוא לוקח אחריות משפטית, מוסרית ומקצועית שאין לה אח ורע. התמחור של העבודה הזו צריך לשקף את זה.
על אף האחריות העצומה וההשפעה הישירה על חיי אדם, שכרם של מהנדסי המבנים נותר נמוך משמעותית ממקצועות חופשיים אחרים - עורכי דין, רואי חשבון, אדריכלים, יועצים למיניהם. מדובר באבסורד מתמשך: אלה שמחזיקים בפועל את עמודי התווך של המדינה מתוגמלים כאילו הם נותני שירות טכני ולא מקבלי החלטות קריטיות.
זה לא נובע מחוסר כישרון או חשיבות, אלא מתודעה שגויה, שנוצרה לאורך שנים. אולי כי אנחנו לא מרבים לדבר על עצמנו. אולי כי האחריות לא נראית מבחוץ. אולי כי התרגלנו להסתדר. אבל אסור לנו להמשיך ככה. אנחנו חייבים לשים סוף לתמחור שחוק, לשכר טרחה שמתחיל במשא ומתן שמקטין את עצמנו, ולדרישות לא ריאליות במסווה של תחרות חופשית.
משבר הוא גם חלון. הציבור, התקשורת, קובעי המדיניות, כולם מבינים עכשיו משהו שלרוב נשאר ברקע: מבנים לא חזקים מעצמם, וביטחון לא נוצר מאליו. זו ההזדמנות שלנו, כקהילה מקצועית, להבהיר שמה שעומד בבסיס החיים האזרחיים הוא לא רק צה"ל, אלא גם יציבות המבנים ויציבות ההחלטות של מי שמתכנן אותם.
לרוב, שלד המבנה מוסתר באדריכלות ופרטי גמר יפים, ולכן לא בא לידי ביטוי. היום, כולם מבינים את המשמעות של הרכיבים שמסתתרים מאחורי הצבע והחיפוי וההשפעה של התכנון הקונסטרוקטיבי על החיים עצמם.
דווקא עכשיו, כשהעיניים נשואות אלינו וכולם מבקשים מאיתנו להגיע מהרגע להרגע על מנת לסייע ולהציל אלפי משפחות, עלינו לתרגם את האמון הזה למעמד מקצועי, לתעריפי מינימום אחידים ולהכרה פומבית בתרומתנו. זו לא דרישה לגאווה אלא לצדק בסיסי. וכמו תמיד, מי שלא מבקש – לא מקבל.
מהנדסי המבנים לא מחפשים תהילה. אנחנו מחפשים אמת יציבה, תרתי משמע. כל שורת חישוב, כל פריט בתקן, כל שרטוט, הם לא סתם קווים על נייר. הם ביטוי למחויבות שלנו לאנשים שחיים בתוך הבניינים שאנחנו מתכננים.
דווקא עכשיו, כשאנחנו נדרשים להחזיר את החיים למסלולם, חשוב שלא נשכח את החיים שלנו, כקהילה מקצועית. אסור לנו להוריד מחירים כדי לקבל את העבודה. אסור לנו לחשוב שהשוק יכבד אותנו אם לא נדרוש את הכבוד הזה בעצמנו.
עלינו לפעול יחד, לקבוע סטנדרטים, לדבר על ערך – ולחנך גם את הלקוחות, גם את המערכת וגם את עצמנו.
זו שעתנו. לא רק בגלל מה שקורה עכשיו – אלא בגלל כל מה שנוכל לתקן ולתכנן מכאן והלאה.
- בואו להגיב! הצטרפו לקהילת הנדסת המבנים ב CivilEng. כאן >>
אין תגובות