הגבלת התערבותה של הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה

כאשר מבקש היתר פונה למשרדי הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה על מנת שתוכניות הבנייה שלו יאושרו, הוא נתקל במנגנון בירוקראטי קשוח ובפקידים ממונים היוצרים מחסום שאותו על המבקש לעבור בטרם דיון בבקשתו לגופה.
 
עניין זה כבר זכה לביקורת נוקבת של בית המשפט. ראה בעניין זה ה"פ 363/98 רחום מאיר ובניו בע"מ נ` הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה יזרעאלים, בית המשפט המחוזי בנצרת, שופט: נ` ממן, לא פורסם, מובא בספר "סוגיות בתכנון וברישוי בניה" מאת עו"ד ס` בן דור וא` בן עזרא בהוצאת "שי" 2001 עמק 65, להלן ציטוט:
 
"מסקנתי היא שהוועדה המקומית פעלה שלא כחוק ושלא בתום לב כאשר מנעה דיון בבקשת ההיתר של המבקש בשל ליקויים לא מהותיים, ומכל מקום נהגה בעניינו באופן שונה ממה שנהגה לפני כן ולאחר מכן בבקשות דומות".
 
דומה שעיקר תפקידה של הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הוא להנחות את האדריכל ולכוונו כדי שיתכנן את המבנה לשביעות רצונם של פקידי הוועדה, בין אם הם בעלי מקצוע [אדריכלים ומהנדסים] ובין אם לא. אלא שגם כאשר מהנדס העיר וצוות עוזריו הם כולם בעלי מקצוע מיומנים ומעולים, אין להפקיד בידיהם שליטה על נושא התכנון ודרכם לחייב את ציבור המתכננים להסתגל לשיטתם.
 
די בכך שהתוכנית בה מדובר הינה ללא אי התאמות לחוק, לתקנות ולתוכניות המתאר והמפורטות החלות, כדי שהוועדה המקומית תדון בתוכנית ותאשרה.
 
בפרקטיקה, הוועדות לא נוהגות כך ויוצרות חסמים תוך פגיעה גסה בחופש התכנון על ידי הוספת סייגים לסייגים, הוראות להוראות ודרישות לדרישות.
 
הוועדות המקומיות לתכנון ולבנייה מגדילות את סמכויותיהן בכך שמערימות קשיים על הרישוי. ככל שהמרכיב הבירוקראטי בהליך הרישוי יותר גדול, כך גדלה התלות של האזרח ברשות התכנון. ככל שהתערבות הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה בתכנון הפרטני גדולה יותר בהכשר חקיקה או פסיקה, כך גם נפגע יותר חופש התכנון במסגרת המותר, וממילא התלות בוועדה יוצרת מצב המאפשר אפליה בתכנון וברישוי, שכן בידי הוועדה להחליט עם מי להיטיב ועל מי להקשות, במסגרת ניצול המרווח של חופש ההחלטות שלה.
 
הדרך הנאותה לפעילותה של הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הינה לאשר כל בקשה להיתר אשר היא מתאימה לתוכנית המתאר ולכל דין, ולו הייתה מוטלת על הוועדה חובה לאשר תוכנית שאין בה אי התאמות – היה הדבר מהווה תרומה חשובה ליעילות הדיונים ולקיצור הליכי רישוי ובנייה. אמנם תקנה/הוראה כזו הייתה מקצצת את סמכויותיה של הוועדה, אך הציבור היה נשכר והעיוותים היו מתמעטים.
 
עמד על כך לא אחת בית המשפט העליון. ראה דברי השופט א` מצא בבג"צ 3212/93 בנין נ` הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים, פד"י מ"ח (5) 309:
 
ואם אין חפצים להגיע לאבסורדים תכנוניים, על רקע קיומן של תוכניות מתאר מיושנות, שאף שעבר זמנן ובטל קורבנן טרם השכילו רשויות התכנון להציב במקומן תוכניות חדשות וראויות לשעתן, אין מנוס מלהכיר בשיקול דעתה של הרשות המרשה, במקרים מיוחדים וחריגים, לסרב לתת היתר, לעכב את נתינתו או להתנותו בתנאים, חרף התאמת הבקשה לתוכנית המאושרת הקיימת".
 
משמעות הדברים היא כי לדעת בג"צ במצב רגיל אין לוועדה המקומית כמו גם המחוזית לתכנון ולבנייה סמכות שלא לאשר תוכנית הערוכה ללא אי התאמות לתוכנית המתאר החלה, ורק במצב חריג ונדיר, בו התוכנית החלה מיושנת ולא רלוונטית, יהיה לוועדה חופש פעולה שלא לאשר תוכנית היתר, על אף התאמתה של תוכנית ההיתר לתוכנית המתאר.
 
התנהלות הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה בהתאם לרוח בג"צ – דבר שהוא רחוק מהמצב הקיים – עשויה ליצור תרומה חשובה לתהליכי התכנון ורישוי הבנייה במישורים כדלקמן:
 
  • קיצור משך תהליך רישוי הבנייה; עידוד וזירוז תהליכי בנייה.
  • גיוון בתכנון ומתן חופש אדריכלי לאדריכלים – אטרקטיביות באדריכלות.
  • צמצום הבירוקרטיה ותחושת חוסר האונים של האזרח; צמצום תלות האזרח במנגנון המנהלי.
  • מניעת אפליה בתהליך הרישוי.
  • חיסכון זמן וכוח אדם במשרדי הוועדות.

בשל כל התוצאות הללו, ראוי ללכת בדרך שהותוותה על ידי בית המשפט העליון, ולאור הניסיון – במקרה זה לא הספיקו פסקי דין ולפיכך דרושה חקיקה.

הוסף תגובה
צור קשר