רילוקשיין בשליחות חברה - מסע לעולם אחר

חשבתם שהפרויקט שלכם רחוק מהבית? אהוד מספר על הרילוקיישן שהביא אותו ואת המשפחה עד גאנה

לפני מספר שבועות סיפרנו פה על שלושה אנשים מתחום הבנייה והתשתיות שהחליטו לעזוב את הארץ, מי לתקופה קצובה ומי לתמיד, כדי לנצל את כישוריהם והשכלתם כדי לחיות ולעבוד בתחום מחוץ לגבולות המדינה. כאשר עושים רילוקיישן באופן עצמאי כל האחריות והצורך להתארגן נופלים על האדם שבחר בכך. לא כל שכן כאשר עושים רילוקיישן מאחוריו עומדת חברה שיכולה לסייע במימון (לפחות חלקי) של המעבר, בפן הטכני-בירוקרטי ואפילו בפן האישי-משפחתי.

ועדיין, גם במקרים כאלו, המעבר לא פשוט. חשוב בעיקר לזכור שרילוקיישן עצמאי נעשה ליעד נבחר בהתאם להעדפות אישיות שמושפעות לרוב מרמת החיים הגבוהה במדינת היעד, מאחר ולרוב אותו יעד הינו מדינה מערבית ומפותחת, שחוויית החיים בה יותר דומה לחוויית החיים הישראלית מאשר שונה ממנה. לעומת זאת, רילוקיישן במסגרת חברה בענף הבנייה והתשתיות יבוצע לרוב למדינה מתפתחת, מה שהיה קרוי בעבר מדינת עולם שלישי. עניין שהופך הן את המעבר והקליטה באותה מדינה והן את השהות בה למורכבים יותר. 

אהוד דרי (45), נשוי לענת ואבא לשני ילדים. בעבר עבד בשפיר כשש שנים בתפקיד מהנדס ביצוע ומנהל פרויקט ולמד שם את כל הבסיס של המקצוע. אבל אהוד חיפש עוד משהו, והאפשרות לעזוב את ישראל למספר שנים כדי לעבוד במדינה אחרת קרצה לו. בעיניו זו חוויה לכל המשפחה ולאחר שזרק את החכה לכמה כיוונים הגיע לחברה בינלאומית הפועלת באפריקה. ליבת החברה בנויה על ישראלים אבל יש בה גם עובדים מסרביה, רומניה, דרום אפריקה, פיליפינים, ואפילו לבנונים וסורים. מגדל בבל 2023, בגירסה עם הרבה פחות באגים, גירסה שעובדת. "פגשתי את הבעלים של החברה, וכבר תוך כדי ראיון עבודה של 10 דק' הבנתי שאני הולך לעבוד אצלו. בפברואר 2014 הגעתי לכאן", נזכר אהוד. ב"כאן" הוא מתכוון לגאנה שבמערב אפריקה.

איך ולמה מחליטים לעזוב מדינה מפותחת כמו ישראל לטובת עבודה במקום קשוח וזר כמו גאנה?

"היינו עם שני ילדים קטנים. אשתי גם מהנדסת בהכשרתה, ויש לה חברה משלה ושנינו עם קריירות שעובדים מהבוקר עד הערב, וזה לא פשוט. בארץ יש גם לחץ של התקשורת, לחץ כלכלי, וגם משפחה זה סוג של לחץ, מחויבות. אמרנו – ניקח שנתיים, פרויקט אחד, ואז - הגענו לפה".

אהוד והמשפחה (צילום: אוסף פרטי)

איך היה להעביר את כל המשפחה למדינה אחרת?

"בהתחלה שוחחנו עם ישראלים שבדיוק מסיימים תקופת רילוקיישן. קיבלנו עלון ואפילו חבר טלפוני. כשמגייסים מישהו תמיד יהיה אדם בצוות שמלווה אותו מיום החתימה ועד היום הראשון בעבודה.

"החלטתי להגיע לשלושה חודשים בלי המשפחה. לראות את בית הספר, להבין מי נגד מי, לוודא שאשתי תוכל להמשיך לעבוד. החברה נתנה לי את כל המעטפת – שיחות קליטה, תיאום ציפיות על גאנה, כיוונו אותי לסיורים בבתי ספר, בגנים. כל מה שמשפחה צעירה צריכה. אשתי - והילדים  הגיעו אחרי 7-8 חודשים.

"אחד היתרונות בגאנה ובכלל ברילוקשיין לאפריקה זה שיש פה יותר עזרה. יש לך אומנת בבית, מנקה. זה מאוד נוח, אבל מצריך התרגלות. יש אנשים שמגבילים את זה בשעות אבל יש כאלו שזה מאוד עוזר להם בגידול הילדים. במסגרת העבודה יש לי נהג כי המרחקים מאוד גדולים ובסופי שבוע אנחנו עם הרכבים לבד. מעבר לזה החברה נותנת לך תמיכה בכל מה שאתה צריך.

זו לא גבעתיים! פרויקט מגורים של אהוד בגאנה (צילום: אוסף פרטי)

"בכל זאת, בגיל 4 להגיע לגן בריטי היה מאתגר בשביל הילדה אבל כמו ספוג תוך שנה היא למדה את השפה על בוריה. בגלל שזה מקום זר אז הכל שונה – מערכות החינוך, עבודה מרחוק בשביל אשתי, עוד לפני שהיה מקובל לעבוד מרחוק.

"אם ילד חולה אז יש אנשים בחברה שהתפקיד שלהם זה לוודא שבשירותי הבריאות המקומיים נקבל את הטיפול הכי טוב ואם אין טיפול מתאים דואגים להטיס לארץ. הביטוח הרפואי טוב ומקיף".

אהוד מציע לכל מי ששוקל רילוקיישן לדאוג להיכרות מקדימה עם המדינה אליה מתכננים לעבור. חשוב מכך הוא ממליץ לארוז במזוודה הרבה סבלנות לתהליך ההתאקלמות האישי ולזה של בני המשפחה. הוא מדגיש כי חשוב להבין עם איזו חברה עושים רילוקיישן: יש חברות שהנושא האישי אצלן הוא לא בראש סולם העדיפויות ולכן אין להם מעטפת בתחילת התהליך שקולטת ומכווינה. בנוסף, חשוב לטעמו להכיר את האופציות המקובלות למשרות מהסוג הזה. אופציה אחת - חופשה של 21 יום פעמיים בשנה, מעבר ל-42 ימי חופש בשנה. אופציה שנייה - משרת רווק, במתכונת של 14 ימי חופש אחת לשלושה חודשים.

פרויקט מאתגר של בניית רציף 450 מ' על כלונסאות בתוך הים

ואחרי שמתאקלמים - איך החיים בגאנה?

"אנשים רגילים לשמוע על ניגריה כשמדברים על עבודה באפריקה. גאנה שונה לגמרי. אין אבטחה ואין כלום. כמו שבארץ יש מקומות שלא תכנס אליהם אז גם פה יש כאלו אבל הגנאים עם מאוד נחמד. בהתחלה היה לי חשש אבל תוך חודש וחצי החשש נעלם לגמרי.

"זו מדינה מתפתחת, לא מרכז לונדון, אנחנו גרים בליבה של עיר הבירה, יש פה הכל. מסעדות, פעילויות, ים מדהים, אפשר למצוא זמן פנוי ואנשים שאוהבים לטייל יכולים לראות כפרים, ככל שמתרחקים מעיר הבירה ואפשר לראות הכל. האוכל המקומי פה קשה לי, להרבה זרים, התבלינים והריחות - קצת אגרסיבי מדי, אבל יש פה הכל – בשר מדרום אפריקה, בשר כשר בבית חב"ד, ומסעדות . יש פה קהילות מכל העולם והסופרמרקטים בהתאם.

"פלוס אחד גדול לילדים זה שגדלים בבית ספר אמריקאי, והילדים מכל העולם. 16 ילדים מ-14 מדינות והילדים גדלים בלי סטיגמה ובלי כלום. אלו גם כיתות יותר קטנות, ולכן תשומת הלב יותר גדולה".

איך הייתה העבודה?

"בהתחלה היה לי  פרויקט מאוד מאתגר. מבחינה מקצועית היה לי פרויקט מטורף, פרויקט ימי – בניית רציף של 450 מ' על כלונסאות בתוך הים. לאחר מכן קודמתי והייתי שותף לניהול פרויקטים במגוון נושאים: קווי מתח גבוה, מבנים למשרדים ומגורים, עבודות ימיות,  רכבות, שדות תעופה, תשתיות וכו'. הזמן שלי עף.

"ענף ההנדסה בביצוע זה משהו שבכל העולם לא משתנה. זה המון שעות עבודה. 07:30-17:30, ויש שעות נוספות. יום שבת עובדים חצי יום. היום אני מנהל חטיבה. יש לי ימים במשרד ויש לי ימים שאני לא נמצא אפילו בבית כי הפרויקט מרוחק, ואז אני ישן בקמפוס או באתר של החברה שיש בו את כל המגורים עם חדר שמור על שמך, חדר אוכל, חדר כושר, מועדון פנאי וכל מה שצריך".

אתה שלם עם ההחלטה מבחינה מקצועית?

"מאוד שלם עם ההחלטה. בהתחלה הייתי מאוד בספק ודקה לפני חשבתי אולי לא אבל זו אחת ההחלטות היותר טובות שעשיתי בחיים. מעבר לזה שזה מאחד את המשפחה ליותר זמן ביחד, מבחינה מקצועית אני נחשף לפרויקטים שאני לא יודע אם הייתי נחשף בארץ: עבודות ימיות, בניית רציף, מזח דלקים שניהלתי. סיימנו פרויקט של מזח שכולל מערכת מסועים מורכבת עם עבודות עפר וחשמל, מערכות שונות ותקשורת, שדות תעופה, רכבות, פרויקט של מתח גבוה עם עמודים בים. אתה מגיע לשטח ריק ועושה הכל.

"בארץ יש לך הרבה קבלני משנה. פה יש לנו מעט מאוד קבלני משנה. הציוד - שלנו, המפעלים -שלנו (אספלט, בטון), ציוד של גריסה – שלנו, ואתה צריך להיות בקיא בכל הדברים הקטנים, ברמת תרכובת הבטון. זה הרבה אחריות ואתה נכנס לדברים שמבחינת הנדסה בארץ לא הרבה נחשפים אליהם".

אנשים חוששים להגיע למדינות מתפתחות (צילום: אוסף פרטי)

ומבחינה אישית ומשפחתית, התחושות דומות?

"קודם כל הפן הכלכלי הוא הרבה יותר טוב. אחת הבעיות שאני זיהיתי זה שאנשים קצת צריכים לקחת סיכונים. אנשים חוששים להגיע למדינות מתפתחות, אפריקה, דרום אמריקה. אם היו טיפה יותר יודעים אני מעריך שהחשש לא היה. הידע והניסיון שאפשר לקבל פה בטווח זמן קצר הוא די מטורף. גם מבחינת הילדים. אתה לא יכול להשוות את מערכת החינוך שיש פה למה שיש בארץ.

אחרי 9 שנים פה הילדים מרגישים תחושת שייכות לישראל. אנחנו מציינים את כל החגים במסגרת משפחתית, ואת החגים הגדולים במסגרת החברה. ימי עצמאות יש מסיבות מטורפות. חוגגים גם את החגים של הגויים. לילדים אין את החספוס הישראלי אבל אחרי שבוע בצבא הם מסודרים".

מה בכל זאת קשה?

"הקושי הגדול זה החברים והמשפחה. זה הקושי הכי גדול שיש פה לכולם. אבל דואגים שההורים יבואו לביקור ומקפידים על ביקורים בארץ ויש צוות ניהול עם חפיפות וגם כשאני בישראל אני לא מתנתק, יש שיחות סטטוס והעבודה נמשכת".

מה התוכניות קדימה?

"התחלתי כמנהל פרויקט, והיום אני מנהל חטיבה. מבחינה מקצועית אני נמצא במקום מאוד טוב. מבחינת משפחה - כרגע מאוד טוב לה אבל ברגע שהמשפחה תרצה לעבור לאתגר הבא, אפילו לא חזרה לישראל, נבחן את זה".