רילוקיישן - עשה זאת בעצמך

בשיחות קריירה בענף ההייטק מוזכרת לא פעם אופציית הרילוקיישן. אבל הפנטזיה, שמקורה בשאיפה להתפתחות מקצועית או הרפתקה, התקיימה עוד לפני שהיה פה הייטק. בין היתר, בענפים אחרים של התעשייה הישראלית, ובוודאי בענף הבנייה

 

השיקולים שונים בין אדם לחברו ולרוב לא מתיישבים רק על משבצת ההשתכרות אלא על צבירת ניסיון, פתיחת אפשרויות פיתוח בקריירה, תרבות עבודה, ולעיתים הרילוקיישן הוא תוצר של שיקול זר כמו הצורך בשינוי אווירה או חיבור לבן/בת זוג שאינם ישראלים. ישבנו לשיחה עם שלושה מענף הבנייה והתשתיות שהחליטו לצאת לדרך חדשה מעבר לים.

שירה גור זאב סיימה בשנת 2014 לימודי הנדסה אזרחית במסלול מבנים בטכניון. היא עבדה במשך כשנה במשרד קטן בתל אביב ואז פגשה בחור הולנדי והחליטה לעזוב. בהולנד התקבלה לעבודה בחברה הקבלנית Heijmans (היימאנס), השלישית בגודלה במדינה, חברה המונה כ-5000 עובדים. כיום היא עובדת כקונסטרוקטורית גשרים ב-Wagemaker (וואחמאקר) המונה 80 עובדים, חברה קבלנית קטנה בעיר בה היא מתגוררת.

חגי שקלר, הוא אדריכל רשוי, שסיים את לימודיו באריאל ב-2003. בארץ עבד 4 במשרד וי אדריכלים. בהמשך עשה סוויץ' לניהול פרויקטים בליטמן-רייך, שם השתפשף בעבודה על בנייה רוויה, בעיקר מול קבוצות רכישה. לאחר מכן הצטרף לחברה קטנה שעסקה בניהול פרויקטים והתמחה בעיקר בניהול תכנון ופיקוח בפרויקטים של תמ"א 38. ב-2019 קיבל ויזת הגירה על בסיס נישואים עם אזרחית אמריקאית איתה עבר לארץ האפשרויות יחד עם בתם בת ה-7.

ארז קחן הוא מהנדס בניין, בוגר מסלול ניהול פרויקטים באוניברסיטת בן גוריון. במהלך התואר עבד בחברת עץ השקד ואח"כ בדניה סיבוס כמנהל פרויקטים ומנהל פרויקטים בכיר. אשתו והוא ביחד מגיל 15. ארז החליט לעשות קפיצה מקצועית והתקבל לעבודה באפריקה אבל במקביל קיבל הצעה מחברה ישראלית-אמריקאית אותה אימץ.

 

שירה גור זאב, חגי שקלר וארז קחן (מימין לשמאל): יצאו לדרך חדשה מעבר לים

 

כשרוצים לעשות רילוקיישן – מאיפה מתחילים?

שירה: "חשוב להבין מה אתה רוצה לשנות, למה אתה עושה רילוקיישן. האם זה בשביל אהבה או שזה בשביל לעשות קצת כסף ולחזור. האם אתה מתכוון לעבור לשנה-שנתיים או שזה לתמיד. צריך להבין מה אתה רוצה לשנות בחיים ובמה אתה עומד לשלם. על כל שיפור יש "תשלום". למשל, אין שם את המשפחה, אין חום. יש אהבה אבל בגרסה ההולנדית. ויש גם את העניינים הטכניים: אם אתה עם דרכון ישראלי לא תוכל לעבור לכאן אם אין לך דרכון אירופאי או אשרה מתאימה. אתה צריך גם להבין אם התעודה שלך שווה משהו שם. התעודה של הטכניון שווה לתעודה אוניברסיטאית והמקצוע שלי לא מצריך רישיון. אם אתה רוצה להיות פה קונסטרוקטור אין לימודי פלדה ובטון. אלו לימודי המשך. זו תעודה יקרה, פרטית, ואלו לימודים אינטנסיביים שצריך להשלים במקביל לעבודה. יש חברות שדורשות את זה ויש כאלו שלא. כשעבדתי בחברה קבלנית הם שילמו על הלימודים ואני בתמורה התחייבתי חוזית להמשיך ולעבוד אצלם לכמה שנים".

מבחינת אשרת עבודה בשביל שירה זה היה יחסית לא מורכב בזכות בן זוגה המקומי. אבל בשביל להשתלב בכוח העבודה במדינה זרה הפער השני שצריך לסגור, אחרי ויזה מתאימה, הוא פער השפה. "הייתי צריכה לעשות מבחנים בהולנדית בשביל לקבל רישיון מקומי" מספרת שירה. "בהתחלה מצאתי עבודה בעברית, לא בתחום, אבל במקביל ישבתי חצי שנה באוניברסיטה ולמדתי הולנדית. ולמזלי מצאתי עבודה בתחום. יש הרבה מבטאים ודיאלקטים, ויש כאלו שיש להם מבטא שאני לא יכולה להבין מילה ממה שהם אומרים. גוגל טרנסלייט הוא עדיין עמוד הבית שלי, וזה אחרי שאני פה כבר קרוב ל-8 שנים".

אצל חגי התהליך היה שונה. "מצאתי עבודה מאוד מהר. מצד אחד בתחום שלנו בארה"ב הכל מאוד מקומי. יש המון חיבור למיקום ספציפי. מצד שני יש הרבה תאגידים גלובליים, ויש המון עבודה שהיא מרחוק. אנשים שעובדים איתי בכלל לא גרים באזור ולחברה עצמה שאני עובד בה יש המון סניפים ברחבי העולם. זה פחות נפוץ מאשר בהייטק אבל קיים בחברות גדולות מאוד בתחום. העבודה הראשונה שלי בארה"ב הייתה בחברה של הדיור הציבורי של בוסטון.

"כדי להתחיל בניתי קורות חיים שמתאימים לפורמט האמריקאי, עם המילים הנכונות, עם תרגום נכון של המונחים. יש שירותי אונליין של קו"ח אבל אתה חייב לעבוד עם אנשים שיודעים איך קו"ח בתחום צריכים להיראות. יש סטנדרטים אחרים מאשר בישראל. הם רוצים מכתב מקדים. קורות חיים צריכים להיות עם הבאז וורדס הנכונות כדי שיבלטו לעיניים של האלגוריתם שקולט את כל קורות החיים שנשלחות לארגון. חשוב להכניס לקורות החיים מידע אמיתי של היקפים - גודל של פרויקטים ותקציבים. וצריך להתמודד עם הבדלים שנשמעים פשוטים אבל לך תתרגם תמ"א 38 לאמריקאים. ולסיום הכנסתי מספר טלפון וירטואלי מקומי בסקייפ.

בתור אדריכל יכולתי להירשם ל-AIA, האיגוד האמריקאי של האדריכלים, ארגון מאוד דומיננטי, מעין חותמת כשרות. הם מכתיבים את הסטנדרט של החוזים עם הקבלנים. זו המקבילה בישראל למה שאיגוד האדריכלים היה רוצה להיות. לינקדאין באנגלית זה קריטי, כמו כרטיס ביקור. מגייסים עם לינקדאין ושניים שלושה מנועי חיפוש של קורות חיים כמו Indeed ונותנים לבוטים למצוא אותך".

גם אצל ארז ההחלטה לבחון את אופציית הרילוקיישן הבשילה בצורה הדרגתית. "בתור מנ"פ אתה עובד בצורה מאוד אינטנסיבית. הייתי עם ילד בן שנתיים וחצי שאני כמעט לא רואה אותו במהלך השבוע. החלטתי לחפש עבודה בחו"ל וחיפשתי אפילו באפריקה וכבר סגרתי שם חוזה. את המשרה באפריקה לא הייתה בעיה להשיג כי חיפשו בלי סוף ותנאי הקבלה עמדו בערך על דופק.  

אבל ארז לא ויתר על אמריקה. "דרך חבר של חבר הגעתי לחברה אמריקאית והטיסו אותי ל-4 ימים לראיון עבודה. האתרים היו מרשימים, אבל לא קיבלו אותי לעבודה וחזרתי מאוד מבואס. ביקשתי מחבר שגר שם להפיץ את השם שלי בקרב הישראלים ושותף בחברת השקעות חצי אמריקאית חצי ישראלית בשם אדם אמריקה, ביקש ממני להגיע לראיון ובאותו ערב שלח לי חוזה וקיבלתי מענק לטיסות, ולשכר דירה.

הגעתי עם אנגלית מאוד שבורה. לא הכרתי את הז'רגון המקצועי וזה היה אתגר מבחינתי. היתרון - אתה לומד להקשיב. לומד לסנן את הרעשים, את ויכוחי האגו, מנסה להבין מה הבעיה האמיתית, והאנגלית נתפסה מהר מאוד".

 

שירה והקולגות בהולנד (צילום: אוסף פרטי)

 

אין עבודה, אין שפה

אלא ששפה היא רק חלק מתרבות. ומעבר למילים צריך גם לדעת מה בסדר להגיד ובאיזו סיטואציה ולמי. "השפה המדוברת זה החלק הקל של לעבור מדינה. להבין איך לדבר, מתי "מותר" להשחיל מילה. להבין את התרבות הבינאישית. למשל - לא חותכים אנשים באמצע משפט. בעבודה הקולגות שלך הם לא חברים שלך וצריך להבין איפה הגבול. בארץ הגבולות הרבה יותר מטושטשים. ברילוקיישן אתה צריך להבין איך אתה מתאים את עצמך לתרבות החדשה. כשאני מתחילה עבודה חדשה, פרויקט חדש, אני עושה שיחת הבהרה לגבי המקור שלי ועושה תיאום ציפיות כדי להסביר שהתרבות שממנה אני באה - שונה. זה היה שוק תרבותי מבחינת דרך ההתנהלות בעבודה. היה לי ניסיון להתאים את עצמי אבל בסופו של דבר הבנתי שאני לא יכולה לשנות את עצמי ועד היום עולה לי בהרבה בריאות לחכות שמישהו יסיים לדבר לפני שיגיע תורי".

חגי: "בישראל אם אתה לא אגרסיבי כל הזמן המסר לא יעבור. בארה"ב יש יותר כבוד. אנשים לא מצפים לגישה אגרסיבית ואם אתה בא בגישה כזו הם פשוט נעלבים מזה. צריך לדעת להעביר מסרים בצורה תרבותית ולא באופן שתשמע כמו מישהו שהגיע מהשוק. חשוב גם להבין שהתרבויות פה מאוד שונות אחת מהשנייה, יש הרבה תתי תרבויות. מבחינת תרבות דיבור נותנים אחד לשני לדבר וכשמישהו מסיים יש שתיקה כי כולם מחכים לראות שהוא באמת סיים. אני תמיד בחרדה שאני דורך למישהו על האצבעות או שאני גס רוח או שלא שמתי לב לניואנס. בארץ הייתי מקבל מיילים בלי סימני פיסוק. שורה אחת בלי סימן שאלה וזהו. פה צריך מייל מסודר. לא צריך להיות דיפלומט אבל אתה צריך ממש לכבד את מי שמולך, אפילו כשמדובר במסרים קשים. זה לא קל. יש גם ז'רגון מקומי. זה האתגר הכי גדול שלי - לדעת או לנסות לא להישמע יותר מדי זר".

 

אבל מעבר להתנהלות וכללי התנהגות אישיים ישנם גם קודים לא כתובים של תרבות עבודה שצריך ללמוד ולהכיר. שירה מספרת שבהולנד תרבות העבודה פוזלת הרבה יותר לאזור הרווחה. אין למשל צורך לבקש אישור מהבוס לקחת חופש. האחריות האישית מכתיבה חילוץ מתוך לוחות הזמנים של יום או יומיים בהם הפרויקט יכול להמשיך בלעדיך. בקיץ יש הדממה של שבועיים-שלושה וגם בחורף יש הדממה דומה. סה"כ עובד שכיר בהולנד זוכה ל-33 ימי חופש בשנה, ומאוד מקובל שגברים יוצאים לחופשת לידה. גבר שנולד לו תינוק יכול לצאת לחופשת לידה של 5 שבועות עם 75% תשלום, וזה לא על חשבון ימי החופש של האישה אלא במקביל, ובשלב מאוחר יותר מקבלים סיבסוד על הגן. ויום חופש - זה יום חופש. לא מתקשרים בימי חופש. חופש זה קדוש. בכלל, אנשים שעוברים במשרה מלאה זה משהו נדיר פה. אתה יכול לבחור כמה ימים אתה עובד בשבוע. בכלל לא מדברים בימי עבודה אלא בשעות. בעולם הביצוע יש קצת פחות גמישות אבל בכל מקרה לא עובדים בשבת או ראשון וזה אומר שעובדים מקסימום חמישה בשבוע. טווח ומשך העבודה פה הרבה יותר קצרים. אם הייתי מתקשרת ליועץ בארץ היה מאוד קשה להשיג אותו או שהוא היה חוזר אלי אחרי שלושה שבועות כי כולם לוקחים יותר עבודה ממה שהם מסוגלים. פה מקבלים תשובות תוך יום-יומיים".

 


 

איך היה לעשות את המעבר מתרבות העבודה הישראלית שנחשבת לתובענית לתרבות אחרת?

שירה: "אני תמיד הרגשתי שאני פחות מתאימה לעבודה בארץ. הרגשתי שאנשים עובדים קשה מאוד, במיוחד בעולם הבנייה שהוא לא מתגמל בצורה יוצאת דופן. לכן המעבר מקצועית היה לי הרבה יותר קל. הייתי פה בחופשת מחלה של כמה חודשים, שאני לא יודעת איך זה היה מתקבל בארץ".

שירה מודה שיש עדיין פערי שכר בין גברים לנשים אבל טוענת שצמצום הפערים הרבה יותר מתקדם מאשר בישראל. אבל הפערים קיימים גם ברמה הטכנולוגית. "בארץ זה עוד לו-טק אבל פה ה-BIM מאוד נפוץ ותמיד יש באתר מישהו במשרה מלאה על תקן מנהל BIM. כל השרטוטים מתחילים בתלת ממד, יש הרבה בנייה טרומית וכל הזמן מתקדמים ומנסים להשריש את הטכנולוגיה גם לביצוע עצמו. בעבודה הקודמת שלי עזרתי למנהלי הביצוע ובמקום שיסתובבו עם ניירת העברנו את כל מה שהם צריכים לטאבלטים. אני לא יכולה להגיד מתי פעם אחרונה ראיתי שרטוטים מודפסים. באתר הבנייה יש מסך גדול שעליו הפועלים רואים מה היום מתבצע. הכל מוכוון לתלת ממד, אבל מותאם לאתר בנייה - יודעים שיש בוץ, ולכלוך ואין חשמל בכל פינה".

הטריגר למעבר של שירה לא היה המחלות השונות של הענף ושל תרבות העבודה בארץ, אלא אהבה. אבל אצל חגי המחולל היה שונה. "החלטתי שאני רוצה לעבור לגור בארה"ב כי הרישוי בארץ היה מתיש, וזה נעשה יותר גרוע עם השנים. כל הזמן מנסים להתקדם בדברים שלא מצליחים להתקדם, גם ברמה הכלכלית. הייתי שותף בחברה קטנה וכשעובדים בשכר טרחה של אבני דרך ואבני הדרך לא זזות אז גם שכר הטרחה לא נכנס. זה היה מאוד מתסכל וראיתי שזה לא קשור אלי מבחינת חוסר ידע וכישורים, וכל התחזיות שלנו לגבי הכנסות של העסק התגלו כלא רלוונטיות".

חגי: "אני הגעתי לפה בגיל 44, ברור לי שתמיד אני אשאר מהגר אבל בערים גדולות יש הרבה מהגרים וזה בסדר להיות עם מבטא ולהיות מכל מני מקומות בעולם, אבל כשאני כותב אי מייל לוקח לי פי שניים זמן ואני חוזר ועובר עליו לוודא שלא כתבתי שטות.

בארץ בתור מנהל פרויקטים עשיתי הכל - הייתי מעורב בייזום, בתקציבים, בעבודה עם היזם, בעבודה מול העירייה, עשיתי מכרזים ובסוף הייתי מעורב גם בפיקוח במידה מסוימת, וגם בגבייה והצעות מחיר ואת כל העבודה מל הלקוחות. פה, ובחברות גדולות במיוחד, יש המון אנשים שמעורבים, כל אחד מתמחה בתחומו והתפקידים קטנים יותר. מי שמגיע לישראל מתעסק בהמון דברים וזה מכשיר אותך מבחינת מיומנויות להתעסק בהרבה דברים וזה גם יותר מעניין".

 

מבחינת מתודולוגיה?

שירה: "בארץ אנשים נזרקים למים העמוקים מהר מאוד. פה יש הרבה יותר הדרכה. הלימודים בארץ הם מאוד תיאורטיים. אין ללכת לאתר בנייה ולהיות שם סמסטר שלם. במהלך הלימודים, בשנה השלישית בסמסטר ב' אתה הולך למעין סטאז' שהוא חלק מהלימודים, ואתה לא עובר אותו אוטומטית. 80 זה ציון גבוה, מאוד נוקשים פה. ישבו איתך בשיחה ויתנו לך מלא מחמאות ואז יתנו לך ציון 60. בשטח עצמו כל יום מתחילים באתר בסטנד אפ, תדריך בוקר שבו מעדכנים מה עושים היום, מה המטרות. הכל מאוד רשום ומאורגן. היועצים השונים עובדים באתר הבנייה וכל היועצים נגישים תמיד. אם זה יועץ או עובד שלא עובד רק על הפרויקט הזה הוא עדיין יגיע לפחות פעם בשבוע לאתר.

חגי: "אני עובד בתאגיד עצום. כשהצטרפתי אליו הייתי בשוק מכמות הקורסים וההכשרות אונליין וכל החפיפה והאונבורדינג שזה היה שבועיים של פול-טיים. כוח אדם לוקחים אותך ביד ומאכילים אותך בכפית. בגלל שזה תאגיד עצום הם חייבים לעבוד ככה. אבל גם בבוסטון בחברה של הדיור הציבורי נתנו לי את המדריך ואמרו לי זו הדרך שבה אתה מבצע את התפקיד שלך ואני לא חושב אי פעם הצלחתי להשלים את הקריאה שלו. זה היה אבסורד. לא הצלחתי להאמין שמישהו כתב משהו לפני 10 שנים ומאז זה עדיין אקטואלי ורלוונטי והולכים לפיו. בתור ישראלי אתה רגיל שאתה צריך לברר ולשאול והמידע שתקבל יהיה סותר ומשתנה מעכשיו לעוד שבועיים. בתור מנהל פרויקטים שאלתי שאלות בצורה מנומסת, והרמתי דגלים בצורה מכובדת. בישראל יש כל הזמן בלת"מים וכל הזמן צריך לכבות שריפות, בפרויקטים הקטנים בעיקר, מה שהופך אותך למנוסה בכל מני תרחישים וזה הבדל גדול. פה דברים עובדים הרבה יותר חלק ולאנשים יש את הנטייה לזרום".

 

ארז: לא הצלחתי להאמין שמישהו כתב משהו לפני 10 שנים ומאז זה עדיין אקטואלי (צילום: אוסף פרטי)

 

מבחינת חוזים מסביר חגי ש"בישראל הגישה היא להפיל את כל הסיכונים על הקבלן ולעשות מו"מ אגרסיבי והעניין של הכסף הוא הכי דומיננטי שיכול להיות. פה יש פה הרבה מרכיבים של איכות ולא רק כסף. גם החוזים הרבה יותר מאוזנים. לקבלן יש מקום לדרוש חריגים ולקבל אותם על דברים שלא נלקחו בחשבון. זה פחות מלחמה. יש יותר גישה של - אם מגיע לך אז אתה תקבל, ופחות ריצה אחרי הכסף. נורמות שכר הטרחה הן הרבה יותר גבוהות. בישראל תמיד יש תחושה של מחסור. הרישוי שלוקח שנים על שנים גורם לזה ששורפים הרבה זמן בלי תכלית ושכר הטרחה נשרף על בירוקרטיה, על הנדנוד, בהתעסקות בתפל, ומגיעים לבנייה עם הלשון בחוץ. בנוסף, הוצאת רישוי הבנייה הרבה יותר קלה פה ולא גורמת לך לשרוף מאות שעות עבודה".

ארז: "אני עברתי לחברה יזמית ולא השתמשתי ברישיון המהנדס שלי אלא בידע ההנדסי שלי, אבל בארצות הברית בכל מדינה צריך לעבור הסמכה נפרדת". מעבר לזה מעיד ארז, קיים שוני גדול בהרבה נקודות. מבחינת סדר וארגון, החל ממיספור התוכניות והפניות בכל תכנית לכל פרט וכלה ברמת תוכניות הרבה יותר גבוהה. "יוצאים לביצוע עם תכנון הרבה יותר בשל. בנושא התשלומים - אין משחקים על כסף. נקודה. רוב היועצים לא מתחילים לעבוד לפני שהם מקבלים מקדמה וחוזה חתום. אין דבר כזה שוטף פלוס".

בגזרת כוח העבודה מספר ארז שבניו יורק הוא ניהל בליל של מהגרים באתר בנייה ומהבחינה הזו זה דמה לעבודה בארץ. "אמריקאים לא עובדים בבנייה. יש פורטוריקנים, פולנים. יש הבדלי שפה ומנטליות בין הצוותים השונים וצריך להיות עם סבלנות אבל גם עם נוקשות. מצד אחד לדעת להסביר בשפה הכי בסיסית של פועל ומצד שני לעמוד ולדרוש הקפדה על כללי בטיחות ואיכות ביצוע. הפיקוח על הבנייה הרבה יותר נוקשה. הפקח של העירייה זה ברמה של רס"ר. זה מתחיל בקנסות ומגיע מהר מאוד לעצירת עבודה, ולכן אתרים נראים כמו בתי מרקחת".

 

יש דברים ייחודיים שאולי בארץ לא הייתם מוצאים את עצמכם עוסקים בהם?

שירה: "היום אני בחברה שעושה תכנון ותכנון משלים. עוסקים הרבה בגשרים. יש פה הרבה גשרים והם בני מאה ומאתיים שנה, והם לא מתאימים לתנועה מודרנית וזה מסובך. יש לך תעלה של מים שצריך להרחיב אותה רק ב-10 ס"מ, זה נשמע שולי אבל זה מאפשר לסירות גדולות יותר לעבור וכדי לבצע את העבודה אתה בעצם קודח למישהו לתוך הבית, אבל זו עבודה יומיומית, לא יוצאת דופן".

חגי: "בתחום שלנו זה ממש שמיים וארץ. כמעט אין קשר בין איך שהדברים עובדים בארץ לבין איך שהם עובדים בארה"ב. הכל שונה. ברמה הטכנולוגית הבנייה שונה. יש הרבה מקומות שבונים עם בטון אבל באזור שאני גר יש הרבה עץ ופלדה. מערכות חימום זה עולם שלא היה לי מושג לגביו לפני שהגעתי לפה - חימום מרכזי, הסקה מרכזית, היט פאמפ, גז טבעי מנגנונים ישנים עם קיטור של שמן וחדשים עם קיטור ומים חמים. 

הבנייה עצמה היא בנייה נמוכה על בסיס יסודות רדודים ומסגרת עץ. אין קלונסאות ורפסודות. בנייה של שלוש קומות נראית כמו בית מקרשים. כשהיסודות שוקעים אתה פשוט יכול להרים את הבניין. הבנייה בישראל מאוד כבדה וזה הופך את הכל ליותר מלוכלך".

ארז: "יצרתי שם המון בטונים חשופים ובגלל תנאי קיפאון והפרשי טמפרטורה גבוהים נעשה שימוש בברזל מצופה אפוקסי, תנורים ושמיכות לבטונים. למדתי לקרוא הרבה יותר טוב הוראות יצרן ומפרטים של ספקים וליישם אותם".

.

מה הייתם מייבאים משם חזרה לארץ?

שירה:" את התפיסה שעובד שטוב לו עובד יותר טוב. המשפחה או החברים או החיים הפרטיים שלך הם קדושים ואם הם מוגנים התפוקה שלך בעבודה תהייה הרבה יותר טובה. עבודה מהבית זה יום קבוע בשבוע. הייתי מייבאת לארץ הכל אבל בעיקר את ימי החופש".

חגי: "האדריכלים, לדעתי, אלו הדמויות הכי חשובות בפרויקטים. בארה"ב האדריכל מאוד מעורב בביצוע, כל הזמן. הרוב עובר דרכו - הבהרות של הקבלן, חריגות. הייתי מייבא לארץ את שכר הטירחה לאדריכלים יחד עם הדרישה למעורבות .

 

 

יש גם את העניין של המקצועיות. קבלנים בארץ, ג2-3, לא ממש מנוהלים. מהצד של מנהל הפרויקטים הקבלנים בארה"ב הם הרבה יותר משוכללים מבחינת התיאום תכנון, מבחינת ניהול הפרויקט. בזמן הביצוע הם ממש מנהלי פרויקטים ולא סתם כוח אדם של קבלני משנה. הם לוקחים אחריות ועובדים עם תוכנות ומעבירים דרך התוכנה שאילתות ויש הרבה יותר משאבים שמוקדשים לניהול הפרויקט והתייחסות לתקנים.

בישראל אין אכיפה ומנסים לפצות על זה ברישוי. מכוני הבקרה היו אמורים לקחת את הרישוי מהעיריות. בפועל העיריות השאירו אצלן את כל הכוח ונוצרה כפילות. פה, היתר בנייה קטן זה עניין פרוצדורלי בלבד. מבקשים אותו גם על דברים כמו שינוי אינסטלציה בבית, אבל מקבלים את האישור תוך כמה ימים. זו לא הפרוצדורה של היתר הבנייה בארץ". 

ארז: "חלק מהפרויקטים שהייתי מעורב בהם בוצעו בקוסט פלוס, שיטה מעולה, ואני מבצע ככה פרויקטים היום כקבלן. זה שונה מהשיטה הנהוגה בארץ אבל ברגע שעוברים את המשוכה של בניית האמון - זו שיטה מנצחת. בארץ יזם יוצא למכרז ושואל כמה יעלה לי ומקבל הצעת מחיר מהקבלן. מהרגע הזה כל אחד מנסה לסחוט אחד את השני כמה שיותר. מערכת יחסים שהיא ויכוח תמידי. בקוסט פלוס היזם והקבלן הולכים יד ביד לתהליך ויוצאים לשופינג של קבלני משנה וספקים ביחד. היזם גמיש לשינויים ומשלם רק על מה שבוצע. לקבלן אין אינטרס להביא את החומרים הכי זולים, אין לו חשש שהוא הולך להפסיד כל הזמן והוא עסוק בלמצוא פתרונות ולייצר פרויקט טוב ואיכותי ובסוף הוא מקבל תמורה קבועה ולכן מנסה לקצר לוחות זמנים והאינטרס שלו ושל היזם משותף".

 

ומה הייתם מייצאים מהארץ לשם?

שירה: "את החום המשפחתי, את האוכל ואת מזג האוויר והשמש - לכל הדברים הטובים של ישראל אני מתגעגעת. בארץ אתה גם יכול לעבור את הגבול ולהיות חבר של אנשים. פה זה כמעט לא קורה".

 

האם אתם מכתירים את הרילוקיישן כהצלחה?

שירה: "כן. זו לא הייתה עבודה קלה. זו מדינה מערבית, אז חשבתי כמה שונה זה יכול להיות, אבל זה שונה. ברגע שהפנמתי שאני עוברת בשביל בן זוג זו נקודת פתיחה מאוד שונה. הייתי חייבת להשקיע בזה. אמנם התגוררנו באזור הכי טיפוסי שקיים, מה שמקשה עוד יותר על ההיטמעות, אבל הזוגיות שימשה לי רשת בטחון".

חגי: "אני עוד לא שמה. המשכורת סבבה ולמדתי הרבה ואני מתקדם. עשיתי צעד נכון – אני בטוח, אבל עוד לא הגעתי לאן שאני רוצה להגיע. אני מדביק את הפער מבחינה מקצועית. הטייטל שלי זה סניור פרוג'קט מנג'ר ואני מקבל 130,000 דולר בשנה. שזה לא בשמיים. זה מראה שאני בסדר. התקבלתי למועדון אפשר לומר".

ארז: "הצלחה גדולה מאוד. זה פותח את הראש, הכרתי המון אנשים. הגדרנו את כיתה א' של הילד כנקודת החזרה. זה לחוות את חו"ל אבל לא להתנתק מהשוק הישראלי. 3-4 שנים, לחוות פרויקט מההתחלה עד הסוף. אני ניהלתי 3 פרויקטים בניו יורק. הראשון - שלד עד המסירה. פרויקט שני בהיקף של מעל 35 מיליון דולר עם בטונים חשופים. פרויקט שלישי - תיאום תכנון עד קומה רביעית מתוך 14.

"ברמה האישית, לתא המשפחתי שלנו זה עשה מאוד מאוד טוב. מאבא שרואה את הילד פעם בשבוע הפכתי להיות אבא ששם את הילד בגן כל בוקר. ההבדל המשמעותי הוא שבסופי שבוע עושים מה שרוצים ולא מה שצריך. אין קניות לסופ"ש, וקופצים לניחום אבלים ולדודה. אין מטלות של משפחה מורחבת, לטוב ולרע, וזה בעיקר עושה פלאים לתא המשפחתי והופך את בת או בן הזוג לכל עולמכם, לכן, חשוב שיהיה פרטנר טוב לתהליך הזה".

ארז ומשפחתו חזרו כבר לפני שבע שנים. ארז הקים חברה לניהול פרויקטים וקבלנית. חגי ושירה בינתיים נשארים מעבר לים.

 

ריכזנו עוד כמה טיפים להסתגלות או להכנת המעבר

  • להתחבר: לבוא עם ראש פתוח. זה בסדר להתלונן אבל קודם לבד בבית. להיות אקטיבי במעבר. ליצור חברויות חדשות, שזה מאוד קשה אם אתה לא הטיפוס. לצאת ל"דייטים" עם חברים חדשים.
  • לכבד: לכבד את התרבות שאתה נמצא בה. זה בסדר להגיד יש מדינה אחרת ובוא נעשה כמוהם. אני כל הזמן עושה השוואות, אבל אי אפשר לשפוט תרבות. אפשר להתקדם וללמוד אבל אי אפשר כל הזמן להתמודד.
  • לעשות תיאום ציפיות: להסביר את דפוסי ההתנהגות הישראלים לקולגות. להזהיר שאנחנו נוטים לחתוך אחרים במהלך שיחה, שאנחנו נשמעים כועסים אבל זה רק סגנון דיבור. ולבקש שאם משהו שעשיתי לא נעים או לא הולם שיגידו לכם כדי שתוכלו ללמוד.
  • סטטוס חוקי: אם אתה רוצה עבודה אמיתית אתה צריך ויזה. יש כל מני סוגים של ויזת עבודה והמשותף לכולן זו הדרישה להראות מומחיות שהמעסיק לא הצליח למצוא. מצד אחד בתחום הבנייה והתשתיות יש מחסור בכוח אדם מקצועי כיום, מצד שני זה לא מובן מאליו שמעסיק יבקש ויזה עבור עובד מישראל. 
  • תעודות והכשרות: לנסות לקבל כל מני תעודות והכשרות. לעשות מבחן של LEED עוד בישראל למשל, כדי להראות שאתה איש מקצוע שיש לו תעודה ישימה במדינה אליה עוברים. לנסות לקבל גושפנקא מכל מקור אפשרי.
  • לעשות הרבה שיעורי בית: לא חייבים בהכרח רכב באירופה או בארה"ב. ביטוח רפואי יכול להתגלות כהוצאה רפואית גדולה מאוד. חינוך לילדים עד גיל 5 בארה"ב עולה כסף. באירופה הוא בחינם מגיל צעיר יותר מאשר בארץ. להבין שהעוגה התקציבית מתחלקת אחרת.
  • הקהילה הישראלית: עוגן טוב ומחבק, במיוחד במעבר, המאפשר נחיתה קלה. ליצור קשר עם אנשים בנקודת היעד ולנסות להתחבר.
  • הבדלי תרבות: לא לבוא בגישה אגרסיבית. לעשות עבודה מקדימה ומחקר על האזור שבו מתכוונים לעבוד ולחיות.
  • למצוא עבודה: קל יותר למצוא עבודה בגופים ממשלתיים או בתאגידים בינלאומיים מאשר בחברות מקומיות וקטנות.

בהצלחה!

על המחבר
הוספת תגובה
תגובות

אין תגובות

על המחבר

רק למשתמשים רשומים גישה מלאה לכל ישומי האתר !

על מנת ליהנות מכל הפיצ'רים והשירותים אותם אנו מציעים בפורטל החדש - מומלץ לבצע הרשמה קצרה ולנהל כרטיס אישי (ניתן גם באמצעות היוזר בפייסבוק).

ההרשמה והשימוש בתכני הפורטל ללא עלות !

הירשםהתחבר

לחצת על "סל המשרות"

רק למשתמשים רשומים גישה לסל המשרות

אנו ממליצים לכם להירשם או להתחבר לאתר כדי ליהנות ולייעל את תהליך חיפוש העבודה.

משתמש שאינו רשום רשאי לשלוח קורות חיים לכל משרה בנפרד.

חזרה ללוח הדרושים | הירשם | התחבר