תוכנית חדשה להקמת תעלת הימים תוצג בקרוב לממשלה

תוכנית חדשה להקמת תעלת הימים תוצג לאישור הממשלה בחודשים הקרובים על ידי חברת החשמל ומקורות, וקבוצת יזמים פרטיים. התוכנית נבדקת בימים אלה על ידי צוות בינמשרדי שמרכז מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אלי גרונר. לפי הערכות, מקורות וחברת החשמל יבקשו להצטרף כשותפות למיזם, הן בבעלות והן בביצוע, לאחר שיאושר בממשלה.

נזכיר, כי ניסיונות שנעשו בעבר לממש את החזון של הרצל וליצור חיבור בין הים התיכון לים המלח נכשלו, אולם היזמים משוכנעים כי הפרויקט הנוכחי - המבוסס על מנהור ולא על תעלה - הוא בעל היתכנות כלכלית ותרומה אסטרטגית ממשית למשק החשמל והמים, מעבר לאפשרות להציל את ים המלח מהתייבשות.

הפרויקט נולד לפני מספר שנים כרעיון של יזמים ישראלים בעלי ניסיון בתחום המנהור ותחנות כוח הידרו-אלקטריות (מייצרות חשמל בכוח המים - ע"ב). הרעיון הוצג לראשונה לשר האנרגיה והמים, ד"ר עוזי לנדאו, שהפנה את היזמים למקורות לצורך ביצוע בדיקות היתכנות. הרעיון מבוסס על כריית מנהרות להולכת מי הים התיכון באורך כולל של 100 קילומטרים, ותחנת כוח הידרו-אלקטרית תת-קרקעית בהספק 1,500 מגה-ואט שתפיק חשמל מניצול הפרשי הגבהים בין ים המלח לים התיכון.

 

לפני כשנה מינו היזמים את חברת סיטרין שבבעלות הממונה לשעבר על התקציבים באוצר, גל הרשקוביץ, לליווי וניהול הפרויקט. הרשקוביץ נפגש בחודשים האחרונים עם נציגי משרדי הממשלה הרלוונטיים והציג בפניהם את תוכניות הפרויקט וממצאי בדיקות היתכנות ראשוניות. בדיקות הנדסיות טכניות וכלכליות נעשו במשך שלוש שנים על ידי צוות משותף של חברת החשמל, חברת מקורות והיזמים. הרשקוביץ הבהיר כי עלות הפרויקט לא תעלה על 3 מיליארד דולר, סכום שיגויס לדבריו במלואו על ידי היזמים, ללא צורך בשום סיוע ממשלתי מלבד תיאום רגולטורי כגון קביעת אמות מידה לחשמל הידרו-אלקטרי (שלא קיימות היום) על ידי רשות החשמל, וליווי בוועדה לתשתיות לאומיות כמקובל בפרויקטים מסוג זה. מספר חברות תשתית בינלאומיות מובילות שעוסקות בין היתר בביצוע פרוייקטי מנהור בתחומי התחבורה והמים כבר הביעו התעניינות בביצוע ומימון הפרויקט. לדברי היזמים, בפרויקט יועסקו כ-2,200 עובדים בנגב לאורך תקופת ההקמה שתימשך כשבע שנים, ומאות עובדים בהמשך במהלך ההפעלה.

בינתיים הצטרפה לפרויקט גם מקורות. בדיונים הבהיר מנכ"ל מקורות, שמעון בן-חמו, שלפרויקט יש היתכנות גבוהה בגלל הירידה בעלויות המנהור בשנים האחרונות והאפשרות לחבר את הנגב המרכזי ואת הערבה למי השקיה. להערכת מקורות ניתן יהיה להתפיל את המים בקרבת תחנת הכוח המתוכננת בעלויות נמוכות תוך חיסכון בעלויות ההולכה. במקורות מדברים על התפלת כ-200 מיליון קוב לשנה - כמות שתאפשר לעבד כמיליון דונם בנגב המרכזי (שטחים שכיום מעובדים במי גשמים בלבד), הזרמת מים לים המלח ואולי אף יצוא מים לירדן ולשטחי יריחו והרשות הפלסטינית. הערכות הפנימיות במקורות הן שעלות הפרויקט עשויה להיות גבוהה יותר ולהגיע לכ-4.5 מיליארד דולר, אך גם בסכומים כאלה אומרים במקורות כי הפרויקט כדאי.

בהמשך הצטרפו גם אנשי חברת החשמל בראשות סמנכ"ל תכנון בחברה, דוד אלמקיס, שבדקו את רעיון הקמת תחנת הכוח ההידרו-אלקטרית ותרומתה ליתירות אספקת החשמל ולניהול מערכת החשמל. התחנה תוכל לייצר חשמל ירוק בהיקפים שיסייעו לעמידה בהתחייבויות הבינלאומיות של הממשלה לעמידה ביעדים השאפתניים להפחתת פליטות גזי חממה (הפחתה של כ-50% מהצפוי בשנת 2030) והגדלת השימוש באנרגיה מתחדשת (17% מייצור החשמל לעומת פחות מ-2.5% כיום), בעלויות סבירות ותוך שליטה מלאה בייצור.

בדיונים הפנימיים ציין הרשקוביץ כי העלויות המשתנות (השוטפות) של ייצור חשמל הידרו-אלקטרי זניחות. בניגוד לתחנות כוח דומות של אגירה שאובה (התחנה הראשונה מסוג זה נבנית במעלה הגלבוע - ע"ב), התחנה המתוכננת במסגרת מנהרת הימים תייצר חשמל ירוק ללא כל פליטות ולא תהיה זקוקה לדלק כלל לצורך הפעלתה. הקמתה מתחת לפני הקרקע תחסוך שטחים פתוחים (בחשמל סולארי נדרש הספק של כ-7,000 מגה-ואט ושטח של כ-20 אלף דונם כדי להגיע ליכולת ייצור חשמל בהיקף דומה - ע"ב), ותעניק למשק החשמל יתירות אסטרטגית. כלומר, יכולת ייצור חשמל מובטחת במצבי חירום ובתנאי מזג אוויר קיצוניים (בניגוד לחשמל המיוצר ברוח או בשמש) וגיוון במקורות האנרגיה.

בנוסף יש לתחנת הכוח ההידרו-אלקטרית יתרונות משמעותיים ברמת ניהול מערכת החשמל הלאומית משום שמדובר בפתרון ההנדסי היחיד שקיים היום לאגירת חשמל בהיקפים משמעותיים, זמנים קצרים ביותר לסגירה ופתיחה, יכולת לייצר במגוון הספקים ולשמש כמאגר ויסות תפעולי גמיש למנהל המערכת לשינויים בביקושים. גמישות ההפעלה של תחנה מסוג וגודל כאלה יכולה לאפשר הגדלה משמעותית של היקף ייצור החשמל מאנרגיה מתחדשת מבלי לסכן את יציבות הרשת.

מנהרת המים העיקרית מתוכננת להיכרות מאזור תחנת הכוח הפחמית של אשקלון לאתר הייצור בנגב, חלל תת-קרקעי ענק שבתוכו תיבנה תחנת כוח הידרו-אלקטרית בהספק של 1,500 מגה-ואט, שהם כ-10% מההספק המותקן של ייצור החשמל במשק. מנהרה נוספת תיכרה מאתר הייצור ועד לים המלח. אורכן של שתי המנהרות יהיה מעל ל-100 קילומטרים והן ייכרו בעומק של כ-30 מטר מתחת לפני הים, כאשר מיקום תחנת הייצור יהיה כ-500 מטרים מתחת לפני הים.בחברת החשמל ומקורות העדיפו שלא להתייחס לידיעה.

 

מהרצל, דרך תשובה ועד סילבן: שנים של דיבורים על פרויקט תעלת הימים, אך דבר לא נעשה

רעיון פרויקט תעלת הימים קיים כבר מאז אמצע המאה ה-19. חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, אף דיבר עליו בספרו "מדינת היהודים". בקטע מיומנו מאוגוסט 1896, הוא כתב כי "עם המומחה לחשמל קרמנצקי (התעשיין והיזם יוהאן קרמנצקי שמזוהה עם הפרויקט - ה"כ) שוחחתי ארוכות... לחופי ים-המוות עתיר המלחים אפשר להקים תעשיות גדולות לחומרים כימיים. את המים המתוקים הזורמים לשם עכשיו יהיה אפשר להטות ולהשתמש בהם לשתייה. תחליף לזרימה - להעביר מים מן הים התיכון דרך תעלה שבחלקה תהיה תת-קרקעית, בגלל האזור ההררי, ואילו את הפרש הגובה בין שני הימים אפשר לנצל ככוח מניע להפעלת מכונות. הרבה אלפים של כוחות-סוס".

אכן, במשך 120 השנים שחלפו מאז קמו תוכניות רבות ושונות לסלילת תעלות/מנהרות שיובילו מי ים מהים התיכון או מים סוף לים המלח. תחילה הן גובשו במטרה להתחרות בתעלת סואץ, לאחר מכן המשיכו בתוכניות לייצור חשמל הידרו-אלקטרי (ייצור חשמל בכוח המים) והתפלה, ולבסוף כללו גם את ייצוב מפלס ים המלח שיורד כל שנה במטר.

בשנות ה-80', הציע פרופ' יובל נאמן ז"ל שכיהן אז כשר האנרגיה, לכרות תעלה שחלקה יעבור במנהרות ושתצא מהים התיכון לים המלח; המהנדס שלמה גור וחברת תה"ל הציעו נתיב משלהם; ונשיאה לשעבר של מדינת ישראל, שמעון פרס, הציע גם הוא תוכנית לכריית תעלה שתיכרה לאורך גבול ישראל-ירדן שתעלה את מי ים סוף עד הנקודה הגבוהה ביותר בערבה באזור באר מנוחה, ומשם תוריד אותם לים המלח.

בגדול הוגדרו שלושה מסלולי הזרמה אפשריים: הצפוני - שכלל הזרמת מי הים התיכון בתעלה דרך עמק יזרעאל לעמק בית שאן ומשם לים המלח; המרכזי - שכלל הזרמת מי הים התיכון דרומה מאשקלון בתעלה פתוחה ומנהרה תת-קרקעית חצובה מתחת להרי חברון לים המלח; והדרומי - שכלל הזרמת מי ים סוף לים המלח דרך צינורות, מנהרה ותעלה בערבה ואזור ים המלח. ועדה שהוקמה ב-1977 בראשות השר נאמן, בדקה את שלוש החלופות והמליצה על המסלול המרכזי. הוועדה העריכה כי הפרויקט יעלה כ-1.5 מיליארד דולר (במחירי 1977), והממשלה כבר גייסה הלוואות ממפעל הבונדס בארה"ב. ואולם, קידום הפרויקט הופסק ב-1985 לאור קביעתה של העצרת הכללית של האומות המאוחדות כי כריית התעלה נוגדת את המשפט הבינלאומי, בין היתר משום שהיא הייתה משפיעה על ירדן ומשום שתוכננה לעבור ברצועת עזה.

עשור הקודם הכריז יצחק תשובה, בעל השליטה בקבוצת דלק, כי הוא לוקח את הפרויקט תחת חסותו. תשובה טען אז כי האינטרס שלו בפרויקט הוא לא אישי אלא לאומי. הצעתו הייתה לוותר על כריית המנהרות ולהוביל את המים באמצעות תעלה רחבה ועמוקה. תשובה העריך את עלות הפרויקט בכ-3 מיליארד דולר, ובוועידת הנשיא שהתקיימה במאי 2008, אמר כי לתעלת הימים יש פוטנציאל לייצר יותר ממיליון מקומות עבודה חדשים, מהם 300-400 אלף לפלסטינים. עוד אמר כי "אני מתחייב שתוך שנתיים מיום תחילת הפרויקט מים יזרמו מהים האדום לים המלח. אני יודע מה אני אומר, עשיתי הרבה פרויקטים". הוא הסביר כי "כמות המים שתופק תסייע להפריח את השממה, להפוך את האזור לשדה גדול וירוק וליישב מיליוני תושבים משני צידי התעלה. כמו כן, יהיו מפלים שמהם ניתן יהיה לייצר חשמל לשימוש האזור כולו. לאורך התעלה יוקמו טיילת עם אטרקציות, פארקים, אגמים, לגונות, מזרקות ומרכזי בילוי".

ואולם, תשובה החליט לחזור בו בשלב מסוים, בין היתר לאור הקושי שבהוצאת פרויקט גרנדיוזי כמו זה של תעלת הימים. בין היתר ניתן לציין את הסיבוך הפוליטי לאור מספר המדינות המעורבות בו, העלות הגבוהה של הפרויקט וחוסר הוודאות לגבי דרכי המימון שלו, רעיונות רבים ומנוגדים אחד לשני והתנגדותם של ארגונים סביבתיים. לטענת אותם ארגונים, ערבוב מים מהים התיכון וים המלח עלול דווקא להשפיע לרעה על ים המלח, שאיבת יתר מהים תשפיע על האיזון שלו, מי הים יכולים לחדור למי התהום לאורך התוואי וכו'.

כך או כך, בדצמבר 2013 נפגשו ישראל, ירדן והרשות הפלסטינית במטה הבנק המרכזי בוושינגטון על מנת לחתום על מכתב כוונות להסדרת נושאי מים התלויים ועומדים בין המדינות. זאת לאחר שהוקמה ועדה משותפת לשלושת הצדדים. האופציה שנשקלה אז הייתה דווקא זו של המסלול הדרומי שיזרים מי ים סוף לים המלח דרך צינורות, מנהרה ותעלה בערבה ואזור ים המלח.

ואכן, בפברואר 2015, בטקס חגיגי בעקבה שבירדן אף נחתם הסכם היסטורי בין הצדדים. על פי ההסכם, מוליך בן 4 צינורות יונח מים סוף לים המלח. הוחלט כי הצינור הראשון יהיה באורך 200 ק"מ וכי התוואי שלו יעבור כולו בשטח ירדן. העבודות על הנחת הצינור אמורות היו להימשך כ-3 שנים. עוד הוחלט, כי המים שיעברו בצינור יסופקו בחלקם באמצעות מתקן התפלה שיוקם בעקבה בירדן וכי ישראל תקנה ממנו מים ותספק אותם לערבה ולאילת. בתמורה, ישראל התחייבה לספק מים לצפון ירדן מהכנרת. סילבן שלום, מי שכיהן עד לא מזמן כשר הפנים, הוא זה שקידם את הפרויקט. בטקס החתימה טען כי "מדובר בהסכם החשוב והמשמעותי ביותר מאז הסכם השלום עם ירדן, וזהו המשך של הסכמי המים בין הצדדים".

אלא, שבשנה האחרונה לא נרשמה כל התקדמות. שלום פרש מהחיים הפוליטיים בעקבות טענות נגדו על עבירות מין, ולא ברור עוד עד כמה ירדן מחויבת לפרויקט. לא רק זו, אלא שלא ברור גם מי יממן את הצינור שעולה לבדו 400 מיליון דולר. בכיר במשק המים ומי שמכיר את הפרויקט מקרוב, אמר לאחר טקס החתימה כי "לא יימצא שום גורם בינלאומי שיהיה מוכן לממן 400 מיליון דולר בפרויקט. גופים אירופיים אינם מתעניינים בשיפור מערכת היחסים בין ישראל לירדן". לטענתו, "הדרך היחידה שבה יצליחו לממן את הצינור היא אם בסופו של דבר תהיה זו החברה שמקימה את מתקן ההתפלה שתממן חלק ניכר ממנו".

אותו בכיר טען גם שהפרויקט לא יציל את ים המלח. "לפי הפרסומים, אמור הפרויקט להעלות את מפלס המים בים המלח ב-10 ס"מ בשנה, אבל ים המלח יורד בכל שנה במטר", טען.

ואכן, לאור העיכובים והקשיים בהשגת המימון מתברר כי מתחת לפני השטח מקדם משרד ראש הממשלה דווקא את המסלול המרכזי שיזרים את מי הים התיכון דרומה מאשקלון בתעלה פתוחה ומנהרה תת-קרקעית.

לכתבה המלאה לחץ כאן

הוסף תגובה

Plain text

  • No HTML tags allowed.
  • כתובות דפי אינטרנט וכתובות דוא"ל הופכות אוטומטית לקישורים.
  • מעבר שורות ופסקאות מתבצע אוטומטית.