מ-'Low Tech' ל-Construction 4.0 - האם הפעם זה יצליח?
מסמך האסטרטגיה החדש של משרד הבינוי והשיכון מניח מראה לא פשוטה מול ענף הבנייה הישראלי, אך לראשונה מציע גם מפת דרכים לשינוי. ממעבר לייצור במפעלים (Off-site) ועד חיוב BIM במכרזים - כך זה צפוי להשפיע על האנשים שבשטח.
הפרדוקס הישראלי מוכר לכל מי שלובש קסדה ואפוד זוהר בבוקר: אנחנו חיים במדינה שמייצאת טכנולוגיות עלית, סייבר ובינה מלאכותית לכל העולם, אבל כשאנחנו מביטים על אתר בנייה ממוצע בגוש דן, הוא נראה דומה להפליא לאתר בנייה משנות ה-80. הפער הזה אינו רק עניין אסתטי או תדמיתי, הוא פער כלכלי, הוא פער בטיחותי, והוא עולה למשק הישראלי במיליארדי שקלים ובזמן יקר.
מסמך המדיניות החדש שפרסם לאחרונה משרד הבינוי והשיכון, תחת הכותרת "תוכנית אסטרטגית לחדשנות בענף הבנייה", מבקש לשים סוף לדיסוננס הזה. לאחר קריאה מעמיקה בדו"ח המקיף, המשתרע על פני כ-140 עמודים, עולה תמונה של ניסיון אמיתי - אולי השאפתני ביותר שנראה כאן - להסיט את הספינה הכבדה הזו שנקראת "ענף הבנייה הישראלי" לכיוון חדש: עידן ה-Construction 4.0. עבורנו, המהנדסים, המתכננים ומנהלי הפרויקטים, המסמך הזה הוא הרבה יותר ממסמך מדיניות, הוא רמזור אדום בוהק לשינויים שצפויים להגיע לחוזי ההתקשרות, למפרטים הטכניים ולשיטות העבודה בשנים הקרובות.
הדיאגנוזה: עובדים קשה, לא חכם
לפני שמדברים על הפתרונות, הדו"ח מניח מראה לא פשוטה מול הענף. הנתונים חושפים גירעון ביצועים חריף: התוצר לעובד בענף הבנייה בישראל נמוך ב-15% מהממוצע במדינות ה-OECD. נתון מדאיג עוד יותר הוא "מלאי ההון לעובד" (המשקף את רמת המיכון והטכנולוגיה העומדת לרשות הפועל), שנמוך ב-54% מהממוצע במדינות המפותחות. המשמעות פשוטה וכואבת: אנחנו בונים הרבה, אבל אנחנו עושים את זה לאט, יקר, ובעיקר - בעבודה ידנית סיזיפית.
החסם העיקרי לשינוי, כפי שמציין המסמך, אינו היעדר טכנולוגיה, אלא חסם תרבותי-ארגוני. הענף סובל משמרנות עמוקה, הנובעת בין היתר משולי רווח נמוכים שלא מאפשרים לקיחת סיכונים ("למה להחליף שיטה שעובדת 30 שנה?"), ומשיטת מכרזים המבוססת כמעט בלעדית על המחיר הזול ביותר. הציטוט שמלווה את הדו"ח, המיוחס ללב טולסטוי, מסכם זאת היטב: "כולם רוצים שינוי, אבל רק מעטים מוכנים להשתנות".
שינוי הדיסקט: המדינה כלקוח, לא רק כרגולטור
הבשורה הגדולה ביותר במסמך היא שינוי התפיסה של המדינה. במקום להסתפק בכתיבת תקנות והמתנה שהשוק "יעשה את שלו", המדינה מתכננת לאמץ את המודל הבריטי והסינגפורי: שימוש בכוח הקנייה האדיר של המגזר הציבורי כדי לייצר שוק לחדשנות.
התוכנית מציעה לעבור ממודל של "עידוד וולונטרי" למודל של "דרישת סף". זה אומר שבמכרזי תשתיות, מבני ציבור ודיור ממשלתי, המדינה תתחיל לדרוש שימוש בטכנולוגיות כחלק בלתי נפרד מהחוזה. רוצים לבנות למדינה? תצטרכו לעבוד בסביבת BIM מלאה, להוכיח אחוזים ניכרים של רכיבי תיעוש (DfMA), ולהטמיע מערכות ניהול דיגיטליות מתקדמות. המדינה מבינה שכדי להזיז את השוק, היא חייבת להיות "השדכן" שמחבר בין הסטארטאפים לקבלנים, וגם הגורם שמפחית את הסיכון הכלכלי הכרוך באימוץ טכנולוגיות חדשות.
המהפכה התעשייתית: הסוף ל"עבודות הרטובות"?
הפתרון המרכזי שמוצג בדו"ח למצוקת כוח האדם ולפריון הנמוך הוא מעבר מסיבי לשיטות בנייה מתועשות (Industrialized Construction) ול-Design for Manufacture and Assembly) DfMA). החזון הוא מעבר מייצור באתר (עבודות רטובות, טפסנות, יציקות) לייצור במפעלים (Off-site) והרכבה מדויקת בשטח.
עבור המהנדס בשטח, זהו שינוי דרמטי. תפקיד מנהל העבודה ומנהל הפרויקט צפוי להשתנות: פחות בקרת איכות על יציקות בטון וטיח, ויותר ניהול לוגיסטיקה מורכבת של הרכבת אלמנטים מדויקים שהגיעו מהמפעל. זה דורש סט כישורים שונה לחלוטין מזה שמלמדים היום בפקולטות להנדסה אזרחית – הבנה עמוקה יותר בתהליכי ייצור תעשייתיים, דיוק מילימטרי, וניהול שרשרת אספקה דיגיטלית.
בנוסף, הדו"ח מדבר על הקמת "ארגזי חול" רגולטוריים (Regulatory Sandboxes). המטרה היא לאפשר לקבלנים ולחברות סטארטאפ לבצע פיילוטים באתרים פעילים תוך קבלת הקלות רגולטוריות וליווי צמוד, כדי לפרוץ את מחסום התקינה השמרנית שחוסם כיום חומרים ושיטות חדשות.
בין פסימיות לאופטימיות: לאן הולכים מכאן?
על הנייר, התוכנית נראית מצוין. היא הוליסטית, היא לומדת מהעולם והיא נוגעת בנקודות הכואבות ביותר. אבל כאנשי שטח, אנחנו יודעים שיש מרחק רב בין אסטרטגיה במשרדים ממוזגים בירושלים לבין הביצוע בבוץ של אתר הבנייה.
התרחיש הפסימי: ענף הבנייה הוא ספינה כבדה ואיטית. חברות הביצוע נמצאות כיום במלחמת הישרדות תזרימית, בצל עליית הריבית והמחסור בעובדים. קשה לראות אותן משקיעות משאבים אדירים בהטמעת מערכות חדשות או בשינוי שיטות עבודה, אם לא יקבלו על כך פיצוי כספי מיידי ומשמעותי. ללא תקצוב אגרסיבי לתמריצים וללא אכיפה בלתי מתפשרת במכרזים, המסמך הזה עלול להישאר במגירה, ליד תוכניות עבר רבות וטובות.
התרחיש האופטימי: ייתכן שאין לנו ברירה. המחסור החריף בידיים עובדות, בשילוב עם צורכי הדיור והתשתיות הלאומיים ההולכים וגדלים, דוחקים את הענף לקיר. טכנולוגיה ותיעוש הם כבר לא "מותרות" אלא חבל הצלה הישרדותי. אם המדינה אכן תממש את התוכנית, תקים את מנגנוני התמיכה ותהפוך ללקוח שדורש ומתגמל חדשנות - אנחנו עשויים לראות כאן תוך עשור ענף יעיל יותר, בטוח יותר ומתקדם הרבה יותר.
דבר אחד בטוח: כללי המשחק עומדים להשתנות. מי שייצמד לשיטות הישנות, עלול לגלות בעוד מספר שנים שהמכרזים הגדולים והמשמעותיים במשק הפכו להיות מחוץ להישג ידו. זה הזמן שלנו להוביל את השינוי הזה ולא להיגרר אחריו.
קישור לחוברת תוכנית אסטרטגית לחדשנות בענף הבנייה 2025 >>
אין תגובות